החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 8

•ירדן•
שמתי על עצמי טרנינג שחור, אספתי את השער לקוקו בלרינה ויצאתי לעבר ביתה של עדי. היה לי קר. רצתי כדי להתחמם קצת, אבל זה לא ממש עזר. לבסוף הגעתי. הדלת הייתה נעולה אבל הבית הציף אור, ולכן הסקתי שעדי לבד והיא נעלה את הדלת.
שמתי לב שהחלון שליד המטבח פתוח, (כן, כבר הייתי אצל עדי, ואני מכירה את הבית שלה. לפני שנה. עשינו עבודה ביחד, בגלל שהמורה בחרה זוגות ואנחנו יצאנו ביחד. לצערי זאת לא הייתה בחירה.) ונגשתי לשם, להציץ. אולי אראה את עדי. החלון היה גבוה מדי. חזרתי לדלת, דפקתי שלוש פעמים. אף אחד לא פתח לי. הלכתי שוב לחלון, וקפצתי כמו מטומטמת כדי להגיע לגובה המתאים של החלון.
היה נדמה לי שאני רואה את עדי יושבת במטבח. מולה היה מישהו. הם התנשקו. רגע, אז היא לא לבד? היא שכחה שקבענו להיפגש? ולמה היא לא פותחת לי? היא בטח שומעת שאני דופקת.
קפצתי שוב. שמתי לב שלנער שאיתו עדי התנשקה הייתה חולצה אפורה ושער שטני מסופר בצדדים. הוא נראה קצת דומה לרועי. חייכתי ברגע שנזכרתי ברועי. הבעה של חולמנות חלפה על פניי, ואז התעשתי וחזרתי לקפוץ בניסיון שעדי תבחין בי. שמתי לב שאם אני קופצת מספיק גבוה, אני יכולה להיתלות על המרפסת הקטנה והשטוחה של החלון מבחוץ. קפצתי הכי גבוה שאני יכולה, והצלחתי להיתפס על החלון. הבטתי אל עדי. הנער נראה מוכר מאד.
הם הפסיקו להתנשק, אבל עדיין לא הבחינו בי. הנער נראה המום, הוא הסתכל על עדי בכעס. היו לו עיניים ירוקות.
רגע… זה רועי! מה רועי עושה שם? ולמה הוא מתנשק עם עדי?! ולמה עדי לא מקשיבה לדפיקות, או בכלל נפגשת עם רועי עכשיו? לפתע רועי ועדי סובבו אלי את מבטיהם. הם הבחינו בי. שיט.
לפתע הרגשתי את עיני מתחילות להיעצם. בום. נפלתי על הרצפה. פתאום ראיתי שחור.
ברגע שאחרי זה כבר לא הייתי בהכרה.

•רועי•
"מה את עושה לעזאזל?! מה עשית? למה?" צעקתי על עדי. היא נשקה אותי. בכוח. לא הצלחתי להתנגד, דאגתי שמישהו ראה אותנו. זו טעות.
"אני… כל מה שהיה לנו ביחד חזר ברגע שראיתי אותך מולי, קרוב מדי. לא יכולתי… אני… אני מצטערת. זה היה יותר מדי…בשבילי…" היא גמגמה. היא לא נראתה מצטערת במיוחד.
"אל תנסי לעבוד עלי! את עשית את זה בכוונה! את הזמנת אותי לכאן רק כדי לנשק אותי. אבל למה? ירדן עדיין חברה שלי. עכשיו אני רק עוד יותר כועס עליך. אני אוהב את ירדן, ואני בחיים לא הייתי פוגע בה ככה." צעקתי עליה.
"עובדה שהרגע פגעת בה." צחקה עדי צחוק מזויף, וכדי שאבין, הצביעה על החלון של המטבח. פרצופה של ירדן הביט בנו בהלם. היא נראתה קפואה. הידיים שלה אחזו במרפסת הקטנה של החלון. מה עשיתי?
ואז היא עזבה את הידיים. וידעתי, שלא רק שגרמתי לה להיפגע ואבדתי אותה לעולם, אלא שגם גרמתי לה לכאב. בגללי היא נפלה עכשיו. בגללי היא תהיה מיוסרת וכועסת במשך הרבה זמן עכשיו. בגללי החיים שלי ושלה נהרסו.
בעצם, זה בגלל עדי. עדי המכשפה התחמנית.
"היא תהיה בסדר?" שאלתי את אחד האנשים שיצאו מהאמבולנס ולקחו את ירדן איתם. כמובן שאחרי שראיתי אותה נופלת, דחפתי את עדי הצידה ורצתי החוצה, לעבר ירדן מחוסרת ההכרה. הרמתי אותה והתקשרתי לאמבולנס. הייתם עושים משהו אחר?!
"כן. אתה יכול להירגע, היא נפלה נפילה קלה ולמרות שהיא לא הגנה על עצמה ולא הייתה מוכנה בזמן, היא יצאה בשלום עם כמה פציעות קטנות. זאת לא הייתה נפילה ארוכה ומסוכנת, והיא רק מחוסרת הכרה. חבורה על המצח ושטף דם ברגל. זה הכול." אמר האיש בניסיון להקל על האמת. נו באמת, הוא צוחק איתי?!
"רק שטף דם וחבורה. רק מחוסרת הכרה." גיחכתי במרירות.
"זה ממש קצת לעומת דברים שיכלו לקרות לה. תאמין לי, כבר שמעתי על מקרים הרבה יותר גרועים מן המקרה של חברה שלך." אמר האיש והלך משם.
חברה שלי.
הוא טועה. היא כבר לא חברה שלי. טוב, מבחינתי היא חברה שלי.
אבל לא נראה שהיא תתעורר ותתחיל לחבק אותי ולנשק אותי.
נראה לי שהכי טוב שאלך מכאן, לפני שהיא תתעורר ותיזכר בהכול.
החברה שלי.

•אגם•
ישבתי על הספה, רגליי מונחות על השולחן שמולי, ואני צופה בטלוויזיה, בתוכנית הממכרת ביותר בובספוג.
מגוחך, לא? זאת האמת. משעמם לי מדי. עמית הלכה לשיעור התעלמות קרקע שלה, וחן תקועה אצל שני מהכיתה, כי הן חייבות לעשות ביחד את העבודה בשפה.
רועי חזר הביתה. איפה הוא היה בכלל?
"איפה היית?" שאלתי אותו ברגע שנכנס לסלון.
"אני רואה שלא החזקת מעמד בלעדיי, הגעגועים כנראה חזקים ממך." הוא התחמק.
"מצחיק מאד. ועכשיו, באמת. אח, איפה היית?" שאלתי אותו ברצינות.
"אצל מאור. עזרתי לו לסדר את החדר החדש שלו." הוא אמר באותו הטון.
"אוי נו באמת, קשה לי להאמין שזה מה שבנים כמוכם עושים ביחד. אתה נראה נורא. ספר לדודה אגם מה קרה." גיחכתי. הוא חייך.
מזמן שכחתי כמה כיף לראות אותו מחייך, מחייך באמת.
"שום דבר, באמת. ועכשיו, ברשותך, אני צריך ללכת לאכול. אני מת מרעב. אבל תודה בכל זאת על הראיון, החוקרת-דודה-אגם-הרשעה." הוא שוב התחמק, והפעם בחיוך.
"מה, אי אפשר לשאול בבית הזה שאלות בלי שקוראים לך בשמות מטופשים?!" צעקתי בטון מתבכיין. נראה לי שקצת הגזמתי.
"לא. ואם את לא מרוצה מהבית הזה, את מוזמנת לעבור לבית אחר! אני מוכן לקבל את זה בכבוד, ואפילו בקריאות שמחה!" שמעתי את רועי קורא מהמטבח, וכבר שכחתי לגמרי מהסקרנות שהייתה לי לגבי איפה הוא היה.
******
"…נערה צעירה נפלה מן החלון ופונתה לבית החולים המקומי. איש לא בא לחפשה, ולכן אנחנו מודעים על כך כאן…" שמעתי את השדרן מהטלוויזיה קורא. משכתי בכתפיי. מסכנה הנערה, שאף אחד לא דואג לה ולא בא לחפש אותה.
"….שמה של הנערה הוא ירדן נעים. בעלת שער שחור מתולתל ו…" מכאן כבר לא שמעתי יותר. רצתי אל הטלוויזיה בהיסטריה. ירדן זאת הנערה שנפלה? לא יתכן!
הסתכלתי על התמונה של הנערה שהציגו בטלוויזיה. אכן, זאת הייתה ירדן.
למה אף אחד לא בא לקחת אותה? רועי לא יודע על זה כלום? איך היא נפלה בכלל?
הראש שלי הסתחרר. כדי לעשות סדר, נגשתי קודם אל רועי, נסערת.
"רועי. ירדן נפלה. היא בבית החולים. אתה יודע משהו על זה?" שאלתי אותו בחשד.
הוא הסתכל עלי. הוא לא נראה מופתע, מה שהגביר את החשד שלי שהוא ידע על הנפילה.
"אני לא יודע כלום! אני אלך עכשיו אליה… שיט, רגע. אני חייב להתקשר למאור, הבטחתי לו לעבוד איתו על דף סיכומים אחד קצר שהוא לא הצליח לעשות, זה ממש קשה ומחר הוא צריך להגיש הכול מוכן." פניו של רועי היו סמוקים.
"המבחן יחכה. החברה שלך נפלה והיא בבית החולים, ואף אחד לא בא לקחת אותה! תסביר למאור, הוא בטח יבין!" התנפלתי עליו. איך הוא לא רץ לעזור לירדן? איך לא אכפת לו?
"אין לו קליטה בבית שלו, אבל רק כרגע. אני חייב ללכת, אחרת הוא לא יסלח לי! בבקשה תלכי את." הוא התחנן, פניו עדיין סמוקות. נאנחתי. אולי יותר טוב שאני אלך. נראה שרועי במצב לא טוב, ושעדיף שלא ילך לירדן ויעשה שטויות.
"שקרן… שמעתי אותך מדבר איתו אתמול בטלפון!" סיננתי לפני שיצאתי מן הבית לעבר בית החולים.
לא משנה עכשיו. כרגע, צריך רק לפגוש את ירדן ולראות מה מצבה.
אחרי זה אטפל ברועי.
לפעמים זה ממש נראה כאילו אני האחות הגדולה, והוא האח הקטן והאומלל.

•ירדן•
פקחתי את עיניי. הדבר היחיד שראיתי מסביבי היו קירות לבנים חשופים. מצמצתי בעיניי בניסיון לראות חד וברור יותר.
"איפה אני?" מלמלתי. שפתיי היו יבשות. הבחנתי בכוס מים מלאה לידי, ולגמתי ממנה.
"בבית החולים." שמעתי קול עונה לי. קול עדין, שקט. זיהיתי את ריח בית החולים, את הפיג'מה הכחולה של בית החולים שלבשתי.
"מה אני עושה פה?" שאלתי בבלבול. איך הגעתי לפה בדיוק?
"את נפלת מהחלון ואבדת את ההכרה." הסתובבתי לעבר הקול. זאת הייתה אחת האחיות, כנראה. זיהיתי את הבגדים של האחיות, אז הסקתי שהיא אחת האחיות.
לפתע הרגשתי כאב חד באה מן הרגל השמאלית שלי, והראש שלי בער. הבטתי אל גופי. שטף דם ארוך נגלה לי על רגלי השמאלית, וכשמיששתי את המצח שלי יכולתי להרגיש חבורה גדולה שהייתה שם.
"ואיך הגעתי לפה?" שאלתי.
"נער שטני הזמין אמבולנס, והאמבולנס הביא אותך לפה. הוא בקש לראות אותך שוב ולדבר עם מישהו מאנשי המד"א ואז הלך." היא ענתה בסבלנות. כל תשובה שלה בלבלה אותי יותר.
"את יודעת איך קראו לנער? ומי הוא היה בדיוק?" שאלתי אותה שוב.
"מה זה חשוב? את צריכה להודות לנער שהביא אותך לפה, בלעדיו היית מאבדת הרבה דם או שהיינו מגיעים קצת מאוחר יותר, והתוצאה הייתה קצת יותר גרועה ממה שהיא עכשיו. את חיה ולא קרה לך משהו רציני, והיה מישהו שדאג לך והציל אותך, ולכן את צריכה להודות." היא ענתה לי. לא היה אכפת לי מהפצעים שלי או מהכאב, רציתי לדעת מי הציל אותי.
"אני חושבת שהוא מלמל משהו לפני שיצא. הוא אמר את השם עדי, ואז את השם שלך, ירדן.. ואז הוא אמר משהו שדומה ל'פגעתי דה..אני הרסתי אמור…" משהו עם הרסתי ופגעתי. הוא בטח כעס, האשים את עצמו בנפילה שלך. נראה שאת מאד חשובה לו." היא ענתה וחייכה.
רועי.

•ליאב•
"מה קורה, אחי?!" צרח ליאור, החבר הכי טוב שלי, כשנכנס לחדר שלי. שכבתי על המיטה בעיניים עצומות, אבל לא ישנתי. רק נחתי מהחיים הלא קלים שנתנו לי.
"הכול מושלם." שקרתי, ואפילו לא ניסיתי להסתיר את זה. כבר לא היה לי כוח לשטויות. נמאס לי.
"זאת עמית? היא שוב חזרה להתבאס?" שאל ליאור. לפעמים זה מדהים עד כמה הוא מכיר אותי ואת מה שקרה לי. לפעמים נדמה לי שהוא יודע יותר ממני על החיים שלי.
"לא. זאת אחותה, חן." עניתי בייאוש ולא פירטתי.
"מה איתה? ממתי יש לך בעיות עם בנות?" שאל ליאור. לא נראה שהוא מתייחס לזה ברצינות. הוא מכיר אותי, והוא יודע שכל הזמן אני נפרד ממישהי ומתבאס ואחרי יום כבר יש לי מישהי אחרת שנקראת אהבת חיי. אבל הפעם זה שונה. צריך להתייחס ברצינות, ולתכנן כל צעד. הא, ולא להישמע כמו מפקד צבא דפוק.
"האמת, שזה לא ממש היא. זה אני. אני מרגיש שאני מתחיל להתאהב בה. אבל אנחנו בסך הכול ידידים מאד טובים, זה הכול. טוב, לפחות בשבילה. חוץ מזה, גם אם היא הייתה אוהבת אותי, לא היה לנו סיכוי. עמית היא אחותה, וחן בחיים לא תבגוד בה ככה. היא מכירה את העבר של עמית ושלי, היא יודעת שעמית עדיין לא החלימה מן הפרידה שלנו ושהפצע עדיין לא נסגר. היא לא טיפשה. היא מבינה מה יקרה אם אני והיא נהיה ביחד בקשר רומנטי. היא יודעת שאם אנחנו נהיה ביחסים זוגיים, היא יכולה לשכוח מעמית. זה או אני או אחותה. אחותה יותר חשובה לה. היא רוצה שעמית תאמין בה. שתסמוך עליה, כמו שהיא סמכה עליה עד עכשיו. היא לא מוכנה לפגוע בה. וזה יפגע בה, ואת זה גם אני יודע. אכפת לה, כי זאת אחותה. ולמרות הריבים ביניהן ולמרות שהן לא אוהבות להיות תאומות, היא הכי אוהבת אותה בעולם. היא לא תוותר עליה בשביל האהבה שלה. בעיקר כי חן חושבת שהיא בחיים לא תמצא אהבה אמיתית, ושבחורים אפשר למצוא בכל מקום, אבל עמית יש רק אחת. והיא, יותר חשובה לה. וחוץ מזה, כמו שאמרתי, היא בכלל לא אוהבת אותי. לא בתור חבר-חבר." נשמתי עמוק. בחיים לא פתחתי ככה את הלב שלי בפני מישהו, במיוחד לא בפני ליאור. תמיד חשבתי שרק בנות עושות דברים כאלו. טוב, עכשיו מסתבר שלא.
"אין לי מה להגיד." ליאור הסתכל עלי המום. גם אני הייתי המום מעצמי.
נאנחתי והסתכלתי על ליאור. ידעתי מה אני הולך להגיד, ונראה שגם ליאור. אפשר לסכם את כל העניין במילה אחת, ולנסות להרפות קצת ולראות מה קורה. מילה אחת מאד מקורית, שבזמן האחרון אמרתי יותר מדי.
"בנות…" לחשנו שתינו ונאנחנו שוב.