הנער שחיי מהזיכרונות (פרק עשירי- טעויות )

טוב! הפרק הזה קצת מסובך חבר מהעבר חוזר, כן, כן, והא משחק תפקיד מאוד חשוב בסיפור ^^ אגב תודה על כול התגובות שלכם ריגשתן אותי !
***
פרק עשר- טעויות
הרגשתי שכל העולם מסתובב, משהו שם יד על כתפי. "מי שלא תהיה יש לי שוקר חשמלי בתיק. אם רק תיגע בי אני אחשמל אותך למוות." איימתי עליו בקול הכי מסכן שיכולתי להוציא באותו רגע, והוצאתי לעברו את השוקר שלי כאילו אני עומדת להרוג אותו עוד שנייה, אבל בחיים שלי לא השתמשתי בו ואני חושבת שזה רק צעצוע, חוץ מזה ידי רעדו והיה נדמה לי שאני הולכת להתעלף.
"עפים מכאן, היא פסיכית." אמר אחד החברים שלו וגרר את החבר האחר שלו. התייצבתי על הבר וראיתי איך אלי יוצאת מהמועדון, בלעדיי.
"יפה איימת עליהם." מולי התיישב נער מוכר, לא ידעתי מי זה אבל הייתי בטוחה שאני מכירה אותו.
"אני מכירה אותך, א-אבל איפה?" גמגמתי והחזקתי את הראש שלי, כל העולם נהיה מטושטש.
"למדנו יחד בחטיבה הצעירה." אמר ואז הוא שם לב שאני עוד שנייה עומדת להתעלף.
"הי, את בסדר? כמה שתית?" שאל והביט בי במבט מודאג.
"לא יודעת, שתיים, שלוש אולי ארבע? חמש?" פלטתי ואיבדתי את היציבות שלי. הוא החזיק אותי, הבטתי בו. היו לו זוג עיניים ירוקות ושיער שחור כפחם, כל כך כהה שלא יכולתי להבחין בו בתוך המועדון מלא האורות.
"זה לא טוב, ג'ו? את רוצה שאני אקח אותך הביתה?" שאל והרים אותי.
"כן, רק הטלפון שלי, אני- אני חושבת שהוא הלך לו." אמרתי והוא הביט בי מוזר גורר אותי מהמועדון המזורגג הזה. עצמתי את העיניים ונרדמתי.

הדבר הבאה שהרגשתי היה מי קרח על הפנים שלי. היינו מחוץ למועדון, הנער ניסה להעיר אותי ושפך לי על הפנים מי קרח. "מה קרה!" צעקתי והבטתי בו, הוא הושיב אותי בספסל ליד המועדון והיה לו ביד מים מינרליים. "שתי, זה ירגיע אותך." אמר, שתיתי את המים והרגשתי איך כל הפנים שלי וכל שריר ושריר בגוף שלי כאבו הקאתי את המים מגופי והרגשתי סחרחורת.
"למה שתית ככה? באת עם משהו?" שאל, הוא הביט בי כאילו מחפש תשובות אבל כבר ידעתי שאלי הלכה ולא ידעתי אם לשקר לו או להגיד את האמת.
"לא, היא כבר הלכה הביתה." התוודיתי והרגשתי כבר הרבה יותר טוב.
"רוצה שאני אסיע אותך?" שאל ואני ישר סירבתי, אני אומנם לקחתי ממנו מים ונתתי לו לעזור לי אבל אני לא מכירה אותו.
"אני מבין, רוצה שאני אלך אתך עד לבית? אני לא רוצה להשאיר אותך במצב כזה כאן." הוצאתי את הטלפון שלי וראיתי שלוש-עשרה שיחות שלא נענו מאלי, והמון הודעות. 'ג'ו! אני הולכת הביתה, אני לא מרגישה טוב…', 'איפה את? אני במונית!', 'ג'ו?' 'ג'ו את בבית כבר? אני חיפשתי אותך בכל מקום איפה את? אני חייבת ללכת הביתה!' ושאר ההודעות היו סוג של קללות עם הראש הלא כל כך צלול שלה.

השעה הייתה חמש לפנות בוקר ולא ידעתי מה לעשות, אמיל כבר ישנה ואין סיכוי שהיא תתעורר, חוץ מזה הטלפון שלי היה מת עוד פחות מחצי דקה, אפילו להתקשר לא יכולתי. הנער צדק ללכת לבד גם יהיה מסוכן, אין לי בררה.
"כן, אין לי בעיה ללכת אתך ברגל." אמרתי אחרי כל סיכום הנתונים הזה.
"מעולה, עכשיו אני סאם, זוכרת? ישבנו ביחד בכיתה א', ב', ג', ,ד, ו' וח'. את לא מזהה אותי?" שאל סאם וסידר את שיערו, כאילו זה הפריע לי לזהות אותו, ולרגע נזכרתי בילד מלא בעל זוג עיניים ירוקות בהירות, הן תמיד היו יפות כאילו הולכים דרכן לתוך יער טרופי. הילד היה אחר לחלוטין חוץ מעיניו הוא השתנה בהרבה בשלושת השנים שלחלפו. כבר לא היו לו צפעוני בגרות מגעילים והוא הרזה ונהיה חטוב, היו לו המוני קעקועים על היד כאילו היה סולן באיזה להקת רוק. "אתה הילד הזה שישב לידי וכל כזמן הציק לי בשיעורים…" פלטתי והבחנתי שהוא הסמיק.
"טכנית את הצקת לי וקראת לי 'שמן דובון' ואני איימתי עלייך שאני אוכל אותך… אלה היו הצקות ידידויות." אמר וחייך לעברי חיוך מלא בשניים ישרות ולבנות להפליא.
"איפה אתה לומד עכשיו?" שאלתי אותו כשנזכרתי שבסוף כיתה ח' הוא עבר לעיר אחרת.
"בבית הספר שלך, בכיתה י"א שש, אנחנו לא כל כך מוכרים בשכבה. "
"רגע, אתה לומד בשכבה שלי?!" הרגשתי איך הבושה הציפה אותי, איך לא זכרתי אותו? ואם כול האמת בקושי זכרתי את עצמי עכשיו. כיתה י"א שש הייתה הכיתה המתבודדת בשכבה אבל גם שם הכרתי לפחות את רוב הכיתה בפנים.
"בדיוק, עכשיו בואי נתחיל ללכת לפני שהיה שש בבוקר ואנחנו נאחר לבית הספר." אמר ועזר לי לקום.
כל ההליכה הביתה הייתה יותר ממצחיקה, הוא סיפר לי כמה אירועים שכנראה הדחקתי והוא זכר היטב כמו הפעם שהרבצתי לו כשהוא ראה לי ' גבר גברבר' ואני החזרתי לו 'גברת שמנה בשמלה.'
"זה היה מזעזע." אמרתי וצחקתי עוד קצת.
"כן, זה היה באמת נוראי, לא שיש לי בעיה עם שמנות בשמלה אבל שנאתי כל כך את הכינוי הזה." פלט וכבר יכולתי לראות את הבניין שלי. תודה על הליווי, אני שמחה שעזרת לי, אני יכולה ללכת מכאן שלוש-ארבע דקות." אמרתי והצבעתי על הבניין שלי, הוא סרק את הדרך לביתה והודיע שזה בסדר ומסר לי לילה טוב מהיר.

התחלתי ללכת הביתה, והרגשתי שהראש שלי חייב מנוח והכל מסתובב לי מול העיניים. "ג'ו!" משהו צעק את שמי, הסתובבתי אבל לא היה שם אף אחד. אלוהים? תהיתי במחשבותיי כשהמשכתי ללכת ואז הרגשתי שמשהו מחבק אותי חזק. "איפה היית?! אחותך העירה אותנו וכולם כבר מחפשים אותך!" זה היה ניר, הוא התנשף מהר כל כך כאילו רץ כמה קילומטרים ועיניו היו אפלות מהרגיל הוא הצמיד אותי כל כך קרוב אליו, כך ששמעתי את פעימות ליבו, יכולתי לריח ריח חזק של דאודורנט גברי הוא העביר את ידיו על גבי החוזקה, מסגר את נשימותיו.
"אלי הלכה והשאירה אותי לבד במועדון." אמרתי וניר הביט בי, מחזיק את ידיו על פניי. "אני אהרוג את הילדה הזאת." אמר ניר בכעס, הוא החזיק את ידיו על פני והצמיד את מצחו לשלי במין הקלה. הוא רץ? תהיתי במוחי, התנתקתי ממנו, ולא יודעתי מה חשבתי לעצמי אבל העברתי את ידי על פניו, מנסה להסיט משהו. הוא נראה מופתע, מביט בי פתאום ברכות מסוימת שלא הייתי רגילה אליה. "כל כך דאגתי לך, את פשוט לא אמתית." לחש והרגשתי איך פניו מתקרבות אלי, לא הייתי במצב ולא בזמן להתחיל לחשוב מה היה נכון ולא לא, נשקתי את הלחי שלו מהר והצמדתי את פני לצווארו, כשהוא נישק את שיערי והצמיד אותי לגופו, הרגשתי מוגנת מתמיד.

כל מה שאני זוכרת מאותו בוקר היה כאב ראש לא יאמן, אמיל התיישבה על המיטה שלי והטיפה בי מוסר, כמובן היא גם דאגה להתקשר לאלי ולצעוק עליה אבל ראיתי שהיא בכתה, היא בכתה הרבה כך שהעיניים שלה היו אדומות מתמיד. ג'ודי הייתה על הספה, היא גם נראתה עייפה אבל מטופחת מהרגיל והתארגנה ללכת לעבודה שלה.
"אני חושבת שאני אלך," אמרה ג'ודי כשפתחה את הדלת.
"תודה," פלטתי והיא הסתובבה אלי בחיוך כזה שגרם לי לרחם על כל הימים שכעסתי אליה. "אני אנסה להיות טובה יותר, אני מצטערת שאני כזאת. בבקשה סלחו לי." היא אמרה ומבלי לשים לב ירדו לי דמעות על הלחיים. היא הסתובבה והתכוונה לצאת כשכל הפנים שלה היו מלאים בדמעות, היא אף פעם לא ניסתה להגיד לנו מה היא מרגישה.
"ג'ודי, תבואי מהר." אמרה אמיל, הסתובבתי אליה והבחנתי במבט הזה, היא בכתה בלי דמעות, היא למדה לבכות בלי דמעות כדי להראות לי שכלום לא פוגע בה, אבל עכשיו היא בכתה, ואפילו בלי הדמעות האלה ראיתי את הפנים האלה, היא בחיים שלה לא הייתה כל כך עצובה.
"אני אבוא," היא אמרה והסתובבה לחבק אותנו, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא חיבקה אותי, ואני לא הייתי רגיל לזה.