נער רגיש ונערה מבולבלת

אני רוצה לספר לכן על נער רגיש ומופנם ועל ילדה, לא מי יודע מה חכמה וקצת מעופפת. הילדה הזו – היא אני.
"הייתי ילד בלילות עצוב משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת… את היית, אהבת נעוריי…" לסיפור הזה אין התחלה. זו ההתחלה.

הילד הזה היה איתי בכיתה. הוא היה אחר וכולם ראו את זה. הוא היה שותק, מתבודד. הוא חשב אחרת – בזה אין ספק. הוא היה מיוחד. לא, הוא היה מבריק. כשהייתי מדברת איתו, הייתי חושבת שיש לו עיניים יפות וחיוך כזה עקום, שלא ראיתי אצל אף אחד אחר. אבל רק חשבתי ולא נתתי לאיש לדעת.
בהפסקות הייתי רואה אותו יושב על אדן החלון של הכיתה, שומע מוזיקה, מנותק מהעולם. כשהוא תפס אותי מסתכלת עליו פעם אחת, הוא הזמין אותי להצטרף.
ישבנו בשקט והסתכלנו על השמיים. לפעמים הוא היה מביא את הגיטרה שלו ומנגן בחדר צדדי, באגף פחות מוכר של בית הספר. הייתי מאזינה לו בשקט, למנגינות יפות ונעימות, שעות על גבי שעות. הוא מעולם לא ידע שאני שם.

אני זוכרת שפעם אחת, בשיעור היסטוריה, חייכת אליי ושבוקר אחד, הזמנת אותי לדואט, שלי ושלך. אני זוכרת גם שלפעמים רצית לומר לי משהו, אבל לא אמרת דבר. אני גם זוכרת שיום אחד חיבקת אותי ואמרת שאתה אוהב אותי, ושכשאתה מנגן, אתה לפעמים חושב שאולי אני שומעת. אני זוכרת שהייתי קפואה. ושברחתי. ברחתי רחוק והתחלתי לבכות. פעלתי מהלם. עכשיו אני יודעת. הייתי צריכה לומר לך. הייתי צריכה לומר הכל. לספר לך שאני שומעת אותך מנגן בחדר ההוא וכמה שהייתי רוצה שנשב יחד ונצפה בשמיים, וכמה שאני אוהבת את החיוך העקום שלך.
חזרתי לומר לך שאני מצטערת. אבל… לא מצאתי אותך בשום מקום. לא בחדר ולא בחלון ולא בשיעור. כשפתחתי את הטלפון שלי, הייתה לי הודעה ממך. כתבת שאתה מצטער ושאתה מבטיח שלא אראה אותך יותר. התקשרתי. המון-המון פעמים. לא ענית. כעסתי על עצמי שברחתי כמו מטומטמת בגלל משהו שכל כך רציתי לשמוע. אבל שלא כמו בשיר, לא אמרת לי שאתה נוסע ושאולי לא אראה אותך שוב. נעלמת, ואני כל כך אוהבת אותך.

אני רוצה לספר לכן על נער רגיש ומופנם, שאהב אותי. אני רוצה לספר לכן על ילדה, לא מי יודע מה חכמה וקצת מעופפת. על ילדה שעשתה טעות. הילדה הזו – היא אני…