כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 59

•אביב•
היום סופסוף הגיע יום הבגרות בהיסטוריה. ״אני לא מאמינה שאנחנו הולכים להתפטר מהיסטוריה לשנה הקרובה.״ אמרה יעל, אחת התלמידות בכיתה שלי בזמן שנכנסנו לכיתה.
התחלתי להתהלך בצעדים מרושלים בכיתה, חיפשתי לי מקום פנוי לשבת.
לבסוף מצאתי שולחן נחמד בסוף הכיתה, ליד החלון. הנחתי את תיקי על השולחן והתיישבתי מול השולחן. לפתע נועה נכנסה לכיתה מצחקקת עם אחד הבנים בשכבה, היא שלחה לעברי מבט קר ומנוכר. מיהרתי להשפיל מבט.
אם לומר את האמת, מאז מה שקרה… נועה ואני לא מדברות, היא התרחקה ממני הרבה בחודשיים האחרונים. טוב… היא גם השתנתה הרבה.
אני אשקר אם אומר שנועה כלל לא חסרה לי, כי היא כן!
הייתי רגילה לרוץ לנועה בכל פעם שקורה לי משהו מצחיק או עצוב, הייתי רגילה שנועה תמיד הייתה מייעצת לי מה לעשות.
״אממ… הכסא הזה פנוי?״ קול מוכר העיר אותי ממחשבות. ״הלו?״ הרמתי את ראשי מהשולחן והופתעתי לראות את נועה עומדת מולי מנפנפת בידה מול פניי.
״מה?״ מיהרתי להתעשת על עצמי.
״הכסא, פנוי?״ נועה חזרה דבריה באיטיות.
״כן, ברור.״ מלמלתי וגירדתי בעורפי מהמבוכה.
״טוב, תודה.״ אמרה נועה כאשר החזיקה את הכסא בשתי ידיה. ״ובהצלחה לך.״
״תודה, גם לך.״ שידלתי חיוך.
״ערב טוב לכולם,״ שלושת הבוחנים עמדו בפתח הכיתה כשבידיהם מבחני הבגרות.
פתחתי את תיקי והוצאתי כמה עטים כחולים וסידרתי על השולחן ולידם הנחתי כמה קוביות שוקולד שלקחתי מהבית.
אומרים ששוקולד עוזר להתרכז במבחנים, אז מי אני שאתווכח עם זה?
״כולם לפנות את השולחנות, רק כלי כתיבה ואוכל.״ אמרה אחת הבוחנות בקולה הצווחני.
הבוחנים החלו להסתובב בכיתה ולחלק את טפסי הבגרות. ״בהצלחה.״ אמר הבוחן כשהגיש לי את טופס הבגרות. הנהנתי בראשי. לקחתי כמה נשימות עמוקות. ״בעזרת ה׳ נעשה ונצליח.״ מלמלתי לעצמי והתחלתי לעיין בעיניי בטופס הבחינה.

•אביתר•
״אני חוזר שוב, כל השולחנות ריקים. חוץ מאוכל וכלי כתיבה שלא יהיה כלום על השולחן.״ אמר הבוחן בקולו המרגיז.
הבוחנים החלו להסתובב בכיתה ולחלק את טפסי הבגרות.
סרקתי בעיניי את הכיתה, אבל איכשהו מבטי נעצר דווקא על דור.
אפשר להגיד שאת היום האחרון ללמוד לבגרות לא ניצלתי בתבונה. את רוב היום העברתי בשינה ומידי פעם הצצתי במחברת.
עבר שבוע מאז אותו ערב שבו ״האמת יצאה לאור״. כבר באותו ערב את לינוי דאגתי להעיף מהבית, מדור אני מתעלם לחלוטין מאז אותו לילה, הוא לגמרי מת בשבילי.
אם לומר את האמת, אני מרגיש שהוקל לי שהאמת יצאה לאור, למרות שנשארתי לבד.
״בהצלחה.״ הבוחנת העירה אותי ממחשבות כאשר הניחה את טופס הבחינה על שולחני.
״תודה.״ מלמלתי בשקט. הרמתי את מבטי לשמיים ונשאתי תפילה קטנה בלב. ״אמן.״ מלמלתי בתום התפילה והשפלתי את מבטי אל הבחינה.

***
ירדתי במורד המדרגות כשתיקי תלוי על כתפי. ״ביי, מאמו.״ נשקתי על מצחה של אימא.
״להתראות ילדים שלי, בהצלחה.״ אמרה אימא.
יצאתי מהבית כשאוזניות תחובות באוזניי. חשבתי שאולי המוזיקה תהיה מה שיעיר אותי.
כי… אחרי אתמול אפשר לומר שלא ממש נרדמתי, בגלל שאת ריב היום העברתי בשינה אז התקשיתי להירדם בלילה. ״היום הכל חופשי הכל פתוח…״ זמזמתי את השיר שהתנגן באוזניי.
לפתע, הרגשתי את האוזניות נתלשות מאוזניי בפתאומיות ודור ניצב מולי.
״ערב טוב.״ אמר דור.
״ערב? כן. טוב? מהרגע שראיתי אותך כבר לא.״ עקצתי אותו ותחבתי את האוזניות חזרה לאוזניי והחלפתי על פניו.
״חכה שנייה,״ דור עמד מולי וחסם לי את המעבר.
נאנחתי מתוך ייאוש והבטתי לכל פינה חוץ מדור. ״מה אתה רוצה?״ שאלתי בייאוש.
״ככה זה הולך להיות מעכשיו?״ שאל.
״הבגרות מתחילה בעוד חצי שעה, אני חייב ללכת.״ ניסיתי להתחמק.
״מצידי שנינו יכולים לפספס את הבגרות הזאת.״ אמר בהתגרות.
הסתכלתי עליו וגלגלתי את עיניי. ״נו מה?״
״אני מצטער, אוקיי? אני דפוק, אני סתום, אני…״
״טוב מה? אתה לא מחדש לי שוב דבר.״ עקצתי אותו.
״מה שאני מנסה להגיד זה ש… שאני לא רוצה לאבד את החבר הכי טוב שלי בגלל שטויות.״
״לינוי זו לא שטות מבחינתי, היא האהבה הראשונה שלי.״ עניתי בקרירות. ״מילא השאר, אבל אתה. ממך לא ציפיתי. איכזבת אותי כמו בחיים לא איכזבו אותי.״
״יודע מה?״ הבטתי בדור במבט שואל. ״לא אני זה שדפוק פה, אלא אתה.״ הוא הצביע עליי.
״יופי, אז הדפוק הזה רוצה ללכת עכשיו.״ עקפתי אותי והתחלתי ללכת.
״בסוף עוד באמת תאבד אותה בגלל השטויות שלך.״ הוא צעק לי מרחוק.
***

״יש לכם עוד ארבעים וחמש דקות.״ הכריז הבוחן בקולו המרגיז.
הנחתי את העט על השולחן וקברתי את ראשי בין ידיי.
זה מטריף אותי! אני כאן בבגרות בהיסטוריה ואני לא מפסיק לחשוב עלייה.
סרקתי בעיניי את הכיתה. כל התלמידים היו מרוכזים בבחינות, במלחמה עם הזמן. טוב… כמעט כולם. שוב מבטי פגש במבטו של דור. קיבצתי את גבותיי ודור עשה את אותו הדבר, הנחתי את ידי על ראשי וכך עשה דור.
״מה נסגר?״ לחשתי לו תוך כדי שאני מתאפק לא לפרוץ בצחוק.
״שיהיה שקט שם.״ העירה הבוחנת.
צחקקתי לי בשקט והשפלתי את מבטי חזרה לבחינה.

•אביב•
***
״נו מה רצית לספר לי? אני כבר במתח.״ שאלתי בהתרגשות.
״אימא שלי… היא… היא קיבלה הצעה לעבודה בחו״ל.״ לידור החל לספר.
״וואו, זה מעולה!״ אמרתי בהתלהבות והתנפלתי על לידור בחיבוק.
״אביב, אני עוד לא סיימתי.״ אמר לידור בפנים רציניות.
״מה… מה יש, דורי?״ ליטפתי את פניו עם ידיי.
״אני… אני כנראה הולך לטוס איתה.״ סיפר בעצב ומיהר להשפיל מבט.
״מה… טיול לפני הגיוס?״ שאלתי. לידור הניד בראשו.
״אני… אני לא מבינה, דורי…״ הבטתי בלידור מבולבלת. ״לכמה זמן אתה טס?״ שאלתי.
״שנתיים.״ ענה בעצב.
״מה, אני לא…״ הייתי המומה מהפצצה שלידור הפיל עליי. ״אבל… אבל מה עם השירות הצבאי?״ שאלתי.
״לא יהיה.״ ענה בשקט.
הבטתי בלידור פעורת פה. ״מה… מה… מה איתנו?״ שאלתי בחשש למה שהולכת להיות התשובה.
״את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?״ לידור העביר את ידו החמימה והגדולה על שיערי. ״את האהבה של החיים שלי, אביב. את זה אף אחד לא יכול לשנות.״
״אני… אני באמת לא מבינה.״ נענעתי בראשי.
״את האהבה הכי גדולה שהייתה לי, את תמיד תישארי בלב שלי ואני תמיד אוהב אותך.״
בלעתי את הגוש שהצטבר לי בגרון וניסיתי להילחם עם הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי. ״אתה… אתה מוותר עליי?״ שאלתי בקול שבור. ״שוב.״
״אביב…״
״שלוש פעמים, דורי. שלוש פעמיים!״ צעקתי בבכי. לידור הביט בי במבט שבור. ראיתי שזה לא קל לו לעשות את זה.
״שתהיה לך נסיעה טובה, ושלא תחזור לכאן שוב בחיים.״ ייבבתי ועזבתי את הבית בסערה.
***

״נותרו לכם עוד עשרים דקות.״ הכריזה הבוחנת בעלת הקול הצווחני.
״אויי שיט!״ צעקתי כאשר נשפך עליי הדיו של העט. המבטים של כל מי שנכח בכיתה כולל הבוחנים הופנו אליי. ״מבחן מזורגג.״ מלמלתי בעצבים.
״אני… אני יכולה לצאת לשטוף ידיים?״ שאלתי את הבוחנת. היא הנהנה בראשה בשקט. הודיתי לה ויצאתי מהכיתה בריצה.

***
שכבתי במיטתי כשאוזניות תחובות בתוך אוזניי וברקע מתנגנת מוזיקת רוק. החלטתי שזו המנוחה הטובה ביותר לפני הבגרות. מוזיקה.
דלת החדר שלי נפתחה בפתאומיות. אליאור עמד בפתח לבוש ומכן ליציאה. הבטתי בו בעיניים שואלות.
״למקרה ששכחת לידור נוסע היום ו…״
״יופי, באת עוד יותר לבאס אותי על הבוקר?״ שאלתי בתוקפנות והפניתי אליו את גבי.
אליאור נאנח והתיישב בקצה מיטתי. ״תעשי מקום, שמנה.״
״שמנה, אחותך.״ צחקקתי.
״זה בדיוק מה שאמרתי.״ הוא צחקק.
״אח! למה?!״ שאל בקול פגוע לאחר שהשלכתי לעברו כרית.
״דבר יפה על אחותך.״ הפניתי לעברו אצבע מאשימה. אליאור בתגובה החל לצחוק.
״נו, אז מה את אומרת? תבואי?״ שאל אליאור.
״לא, זה קשה לי מידי.״ הודיתי.
״עדיף רגע קשה מאשר שתתחרטי אחר כך.״ אמר אליאור.
״יש משהו במה שאתה אומר.״ הסכמתי איתו.
״אז תבואי?״ שאל בציפייה.
״אני… כן, אבוא.״ השבתי לאחר חשיבה לא קצרה.
***

נכנסתי לכיתה בשקט לאחר שחזרתי מהשירותים. התיישבתי חזרה במקומי.
העפתי מבט בבחינה שלי, קראתי שוב ושוב את התשובות והשאלות.
״עשר דקות לסיום.״ הכריז הבוחן.
״עדיף להצטער על מה שעשינו מאשר להצטער על דברים שלא עשינו.״ המשפט הזה לא הפסיק להדהד לי בראש לאורך כל הבחינה.
״עוד חמש דקות.״ אמרה הבוחנת.
העפתי מבט אחרון בטופס. סגרתי את המחברת והכנסתי לתוכה את טופס המבחן והגשתי לבוחן.
הנחתי את תיקי על שולחני והכנסתי לתוכו את העטים אשר נותרו על השולחן.
תליתי את התיק על כתפי ויצאתי מהכיתה.
לפחות חלק אחד בתוך שלל הסיוטים שלי נגמר, עכשיו עוברים לדבר האמיתי. החיים.
״אביב,״ לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי. נעצרתי במקומי והסתובבתי אחרונית.
נועה החלה להתקדם אליי. שתינו נעמדנו אחת מול השנייה. אף אחת לא אמרה מילה. הבטתי בנועה במבט שואל.
״אממ… שכחת את העט שלך בכיתה, אז…״ נועה הושיטה לי את העט.
״תודה.״ הודיתי לה בחיוך ולקחתי את העט מידה והכנסתי לתיק.
שוב נוצר מצב ששתינו עומדות אחת מול השנייה ונוצרה שתיקה.
כל כך התגעגעתי אליה, לחברה הכי טובה שלי. לספר לה מה עובר עליי. אם זה ללמוד למבחנים יחד או סתם לעשות ערב בנות.
״תקשיבי שנייה, אני…״
״יש לי משהו להגיד לך…״
שתינו אמרנו יחד באותו הזמן ומיד התחלנו לפרוץ בצחוק.
״התגעגעתי אלייך.״ שתינו אמרנו יחד.
״אני מצטערת שקצת נעלמתי בתקופה האחרונה.״ אמרה נועה.
״מצטערת שלא שמתי לב אלייך.״ התנצלתי.
״את היית בסדר גמור, זו אני שהייתי לא בסדר.״ אמרה נועה.
״לא.״ מחיתי. ״אני הייתי לא בסדר.״
״בקיצור, שתינו היינו לא בסדר.״ צחקקתי.
״כן.״ נועה הסכימה איתי.
לפתע הפלאפון שלי צלצל וקטע את השיחה של נועה ושלי.
״מי החוצפן שמעז להרוס לנו את הרגע?״ שאלה בכעס מזויף.
״אני.״ נשמע קול מאוחריי. אליאור עמד מאוחריי וחייך חיוך משועשע.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בחשדנות. ״כי כפי שזכור לי אתה כבר סיימת ללמוד.״
״באתי לאסוף אותך לשדה.״ השיב.
״אבל… הטיסה יוצאת בעוד שעתיים.״
״מסתבר שהקדימו את הטיסה בשעה.״ אמר אליאור.
״איזו טיסה?״ התערבה נועה.
״אנחנו חייבים לצאת עכשיו.״ הוא אמר. הנהנתי בראשי.
״אביב, מה טיסה, מי טס?״ שאלה נועה שהייתה נראית מבולבלת מכל מה שקרה.
״אני… אני אסביר לך הכל מחר, אני חייבת ללכת.״ חיבקתי אותה ופסעתי לכיוונו של אליאור בריצה.

•ירדן•
הגשתי לבוחנת את טופס הבחינה ויצאתי מהכיתה.
הבגרות האחרונה. סופסוף. לפחות דבר טוב אחד קרה השנה.
פסעתי לכיוון החצר. ״ירדן,״ לפתע נשמע צעקה מאחוריי. נעצרתי והסתובבתי אחרונית. ״פיו, שתהי בריאה איזו מהירה את.״ אמרה תהל והחלה להתנשף בכבדות.
״איך הייתה הבגרות?״ שאלה תהל בהתעניינות.
״מעולה.״ שידלתי חיוך. ״ולך?״ שאלתי אותה.
״בסדר, העיקר שזה מאחורינו.״ ענתה.
״את זוכרת מה קורה עוד מעט?״ שאלה בהתרגשות.
״כן.״ מלמלתי בעצב והשפלתי מבט.
״אני לא רוצה לראות פרצוף עצוב, תחייכי ההפלה הזאת היא הכרטיס שלך לחופש.״
״זה בכל זאת להרוג יצור קטן שחי בתוכי.״ הנחתי את ידי על בטני והשפלתי את מבטי אליה.
״תאמיני לי שאת לא רוצה את היצור הקטן הזה, ירדן.״
״ומה אם כן?״ שאלתי. ״מה אז?״
״מה אז?״ תהל חזרה על השאלה שלי. ״אז את דפוקה.״ אמרה בהתנשאות. ״תחשבי על זה, ירדן, הרי ממילא הילד הזה לא יגדל עם אבא שלו, את באמת רוצה לגדל אותו לבד?״
יכול להיות שתהל צודקת ואני באמת דפוקה שאני רוצה לשמור את הילד הזה, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר עליו. הוא חלק ממני.

״טוב, אנחנו נתחיל בעוד כחמש דקות.״ אמר הרופא בסמכותיות.
נעמדתי מול המראה אשר הייתי מוצבת בקליניקה כאשר ידי מונחת על בטני הקטנטנה, הסתכלתי על עצמי בפעם האחרונה לפני ש… לפני ההפלה.
כל כך רציתי שמישהו יעצור אותי, שיהיה איזה סימן מלמעלה שיימנע ממני לעשות את ההפלה הארורה הזאת.

שכבתי על מיטת הטיפולים הקרה, לבושה בחלוק בית חולים כחול. בהיתי בתקרה תוך כדי שאני מוחה כמה דמעות בוגדניות מעיניי.
הנחתי את ידי על בטני העגלגלה. ידעתי שבעוד פחות משעתיים כבר לא יישאר ממנה אף זכר.
רק על המחשבה על זה כאבה לי כל כך, אני הולכת לפגוע בילד שלי. שלי!
״היי,״ תהל העירה אותי ממחשבות. ״יהיה בסדר.״ היא שידלה חיוך.
״תודה שאת פה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה בלעדייך.״
״אני תמיד פה בשבילך.״ היא אחזה בידי. חייכתי לעברה חיוך מאולץ.
״טוב, אנחנו תכף מתחילים.״ הכריז הרופא. הפחד שהיה בי רק הלך וגבר.
״טוב, קטנה אני חייבת לצאת, ניפגש אחר כך.״ תהל נשקה למצחי ויצאה מחדר הטיפולים.
״ירדן?״ הרופא פנה אליי. ״מוכנה?״
״כ…כן.״ עניתי בהיסוס והנהנתי בראשי.
״אני הולך לספור עכשיו עד עשר, לאט לאט את הולכת להירדם.״ הסביר הרופא. הנהנתי בראשי בדריכות.
״בוא… בוא נגמור עם הסיוט הזה כבר.״ מלמלתי והתחלתי לנוע באי נוחות על מיטת הטיפולים הקרה.
״זה עוד לא מאוחר מידי להתחרט.״ הצהיר הרופא. הדקתי את לסתי ובלעתי את הגוש שהצטבר לי בגרון. ״באמת, אם את מרגישה לא שלימה מספיק עם ההפלה, אפשר…״
הנדתי בראשי לשלילה. ״אני רק רוצה כבר לשים את הכל מאחוריי.״ לחשתי. הרופא הנהן בראשו להבנה והחל לספור לאחור. ״את עדיין יכולה להתחרט, ירדן.״ האיץ בי הקול שבראשי. זה נכון, זה עוד לא מאחור מידי. חשבתי בליבי. אבל, תהל צודקת איזו ברירה יש לי?
לאט לאט עיניי החלו להיעצם והבחירה כבר לא הייתי תחת שליטתי. כנראה שבכל זאת החלטתי לוותר.

•לידור

***
״אימא?״ עמדתי בפתח הבית ובחנתי אותו בעיניי. אך לא הייתה תשובה. ״אבא?״ נכנסתי אל תוך הבית. ״נופרי?״ הדלקתי את האור בבית.
״הפתעה!״ לפתע כולם צצו משום מקום. ״היום יום הולדת ללידור.״ כולם החלו לשיר בהתרגשות.
במשך כמה דקות עמדתי בפתח הבית המום מהמתחולל לנגד עיניי.
כולם פה, אפילו סבתא, דוד שמואל וגם אליאור.
״מזל טוב, ילד יפה שלי.״ אימא נשקה לראשי. מיד אחריה כולם הגיעו לחבק ולנשק ואפילו לברך.
הייתי מאושר.

״עכשיו תעצום עיניים ותבקש משאלה.״ אמרה אימא כאשר נעמדתי מול השולחן העגול בו הייתי מונחת עוגת יום ההולדת שלי עם עשרה נרות.
העפתי מבט בכל האורחים אשר הביטו במתח ובציפיה. לקחתי כמה נשימות עמוקות וניסיתי לחשוב על משאלה שבאמת תצליח לספק את שלל הרצונות שלי.
״אממ… אימא?״ פניתי לאימא.
אימא התכופפה לעברי והביטה בי בעיניים שואלות. ״אני… אני לא יודע מה לבקש.״ הסברתי.
״אני יכולה לעזור לך בקשר לזה.״ קפצה נופר בהתלהבות. היא התכופפה לעברי והצמידה את פיה אל אוזניי ולחשה לי בסוד מה לבקש.
הבטתי שוב בעוגה אשר הייתה מונחת על השולחן, העפתי מבט חטוף באורחים. הסטתי את מבטי לכיוונה של נופר שהביטה בי בחיוך ובציפיה. עצמתי את העיניים לקחתי כמה נשימות עמוקות וכיביתי את הנרות.
״שתזכה לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה.״ כולם החלו לשיר בשמחה.
״מזל טוב, ילד שלי.״ אימא נשקה לראשה.
״אהמ…״ לפתע הרגשתי שמישהו אוחז ברגלי. ״כאן למטה.״ השפלתי את מבטי וראיתי את נופר. צחקקתי לי מעט. הקטנה הזאת…
התכופפתי לעברה. ״מה ביקשת בסוף?״ שאלה בסקרנות.
״סוד.״ השבתי בחיוך.
״נו דורי!״ האיצה בי.
״מצטער, אימא לימדה אותי שסודות לא מגלים.״
***

סיימתי להעמיס את כל המזוודות על המכונית. התיישבתי על המדרגות שבפתח הבית, גל של זכרונות נעימים מהעבר החל להציף אותי. אני לא מאמין שזו הולכת להיות הפעם האחרונה.
אולי בכל זאת אני עושה טעות שאני מוותר על כל מה שיש לי כאן בשביל אושר שכלל לא שייך לי?

***
״אני…״ אביב עמדה מולי עם דמעות בעיניים. ״שלוש פעמיים, דורי.״ היא הביטה בי במבט שבור.
״אני… אה מצטער, את יודעת שאין לי ברירה אחרת.״ השפלתי את מבטי. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. כל כך שנאתי את עצמי שאני פוגע בה שוב, בפעם השלישית.
״שלוש פעמיים!״ היא הנידה בראשה. ״שלוש פעמים ואני כמו סתומה סולחת לך כל הזמן.״ היא החלה לצחוק צחוק מזויף.
אחזתי בפניה בשתי ידיי והבטתי בפנייה שאותן הציפו. שאריות של דמעות מלוחות. ״אני אוהב אותך.״ אלו היו המילים היחידות שיצאו מפי באותו רגע.
היא הנידה בראשה. ״אתה לא אוהב אותי.״ אמרה בקרירות. ״אתה סתם משחק איתי.״
״כל מה המילים שאמרתי לך, כל הפעמים, הכל… הכל אמיתי לגמרי.״ הצהרתי.
״עובדה, כשזה מגיע לדבר האמיתי אתה בוחר לוותר עליי.״ אמרה בעצב.
״אביב,״
״יודע מה, דורי?״ היא הסתכלה לי עמוק אל תוך העיניים. ״סע, סע כמה שיותר רחוק מכאן, סע ואל תחזור לכאן יותר בחיים.״
״אביב, אני…״
״אני שונאת אותך, דורי. אתה מבין אותי? שונאת אותך שגרמת לי ליפול במלכודת שלך.״ היא הביטה בי בקרירות ודמעות הציפו את עיניה.
הרגשתי קרוע מבפנים, אבל, ידעתי שהיא צודקת. אני חייב לשחרר אותה. הרי ממילא לא באמת יכולנו להיות יחד באמת, תמיד יהיה משהו שיפריד בנינו.
***

״לידורי,״ אימא העירה אותי ממחשבות. הסטתי את מבטי אליה והבטתי בה במבט שואל. ״אני מבטיחה לך שיהיה לנו טוב שם.״
״את הדבר הכי חשוב לי בעולם, אני אעשה הכל בשביל שיהיה לך טוב.״ קירבתי את אימא אליי לחיבוק ונשקתי לראשה.
״אני כל כך שמחה שיש לי אותך, לידורי.״ חייכתי חיוך עצוב והסטתי את מבטי אל הדרך שחלפה על פנינו.

•אביב•
כל הדרך לשדה תעופה לא הייתי רגועה, הרגליים שלי רעדו, הבטן שלי התחילה להתהפך.
״טוב, מספיק. עזבי את הקופסה בשקט.״ אליאור העיר אותי ממחשבות.
״מצטערת.״ מלמלתי והנחתי את הקופסה במקומה.
אליאור הביט בי ונאנח. ״גם לי זה קשה, גם אני אתגעגע אליו.״
נענעתי בראשי. ״אמרתי לו דברים איומים, אליאור.״ הצהרתי. ״אמרתי לו שאני רוצה שהוא לא יחזור לעולם.״
״אני בטוח שלידור יודע שלא באמת התכוונת לזה, כולם אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם בשעת כעס.״
״כן…״ מלמלתי לעצמי בזמן ששיחקתי עם השרשרת שענדתי על צווארי.
״הוא אוהב אותך, יהיה בסדר.״ אמר אליאור בעידוד.
״אני מקווה.״ מלמלתי לעצמי.

הגענו לשדה התעופה, השדה היה עמוס בהמוני נוסעים. חיפשתי בעיניי את לידור. ״טוב… אני אחפש באיזור הזה, את תחפשי באיזור החנויות.״ אמר אליאור. הנהנתי בראשי.
התחלתי להסתובב באיזור החנויות, קיוויתי שאפגוש כאן את לידור.
עברתי חנות חנות אבל לא היה זכר ללידור ואימו.
התיישבתי בצידי אחד הספסלים כשראשי קבור בין ידיי. הייתי מיואשת.
החלה לעלות בי המחשבה, אולי יכול להיות שלידור ואני לא באמת צריכים להיות ביחד?
אולי… אולי אני צריכה לשחרר אותו מהחיים שלי, לתמיד?
הרי… בשביל מה זה טוב כל זה? כאילו שלידור יראה אותי עכשיו ויוותר על הכל בשבילי? מה סיכויים שדבר כזה יקרה? אין סיכוי כזה.

•לידור•
התיישבתי על אחד מכסאות ההמתנה קברתי את ראשי בין ידיי.
אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה, זה מטריף אותי!
״לידורי,״ אימא הניחה את ידה על גבי. ״יהיה בסדר.״
״איבדתי אותה, אימא.״
״היא ממש חשובה לך.״ אימא חייכה אליי חיוך עצוב.
״זה מוזר, אבל כן.״ לפתע התחלתי לפרוץ בצחוק. ״מצחיק לחשוב על זה שאני התאהבתי בחברה של אחותי הקטנה, באחות של החבר הכי טוב שלי.״
״האמת, זה היה ברור לכולם כבר מהרגע הראשון.״ אמרה אימא. ״תמיד אהבת לצחוק על הנמשים שלה.״
זה מוזר לחשוב על זה שפעם, כשהיינו ילדים קטנים הייתי אוהבת להציק לאביב, לצחוק על הנמשים שלה. והיום… היום הנמשים האלה הם הדבר הכי יפה בעולם בשבילי.
״כנראה שזה העונש שלי.״ מלמלתי.
״טיסה מספר 44569 לניו יורק יוצאת בעוד כחצי שעה.״ הודיעו בכריזה.
״עוד חצי שעה, מה?״ הסטתי את מבטי אל אימא וחייכתי חיוך מאולץ.
״טוב… כדאי שנעלה על המטוס.״ אמרה אימא. הנהנתי בראשי.
שנינו קמנו ממקומנו והתחלנו לפסוע לכיוון המטוס. ״לידור!״ לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי. לרגע חשבתי שאני מדמיין. ״לידור, נו חכה שנייה.״
עצרתי ונעמדתי במקומי. ״גם את שמעת את זה?״ שאלתי את אימא.
״ואני גם יודעת מי זה.״ השיבה בחיוך.
״מ…מה?״ שאלתי מבולבל.
״תסתכל אחרונית.״
הסתובבתי וראיתי את אליאור מאחוריי מתנשף. ״זבל, קוראים לך ואתה מתעלם.״
״אחי, וואו… אני לא מאמין.״ הייתי המום לראות את אליאור.
״שתוק ובוא תן חיבוק.״ שנינו התחבקנו.
״אני לא מאמין שככה אתה עוזב אותי שוב.״ אמר אליאור. ״מה אני אעשה עכשיו, בלי השטויות שלך?״
״על איזה שטויות אתה מדבר? אתה עוד מעט הולך להיות אבא.״ צחקקתי.

״תודה באמת שהזכרת לי את זה.״ הוא צחקק.
״אליאור!״ לפתע שמענו צעקה מאחור. שנינו הסתובבנו אחורנית.
באותה שנייה הלב שלי החסיר פעימה. הדקתי את לסתי והחלו לעבור צמרמורות בגופי.
״חיפשתי אותך.״ אמרה אביב לאליאור.
״אני בדיוק התכוונתי לסמס לך ו…״
״מדהים כמה המקום הזה גדול.״ אמרה אביב תוך כדי שהיא אוספת את שיערה לקוקו.
המבטים של שנינו נפגשו זה עם זה. בלעתי את רוקי והשפלתי מבט. ״טוב… נראה לי שאני אלך לחפש את רוזי, גם ממנה אני צריך להיפרד.״ אמר אליאור. הנהנתי בראשי. ״יאללה אחי, שמור על עצמך.״ אליאור ואני התחבקנו פעם השנייה.

•אביב•
אליאור הלך ונותרנו רק אני ולידור. במשך כמה רגעים עמדו אחד מול השנייה בלי לומר דבר.
נמנעתי מלהסתכל לו בעיניים, פחדתי שהדמעות יופיעו שוב.
״אממ… אני…״ התחלתי לגמגם. ״אני… אני מודה שבהתחלה אתה היית הבנאדם הכי שנוא עליי בעולם, כל תנועה כל נשימה גרמו לי לעצבים. אבל… אבל לאט לאט למדתי להכיר אותך באמת, הכרתי לידור אחר, לידור שונה. היית כאן בשבילי. עזרת לי, נכנסת לי ללב בסופו של דבר.״ התחלתי לצחקק מתוך המבוכה. ״אני לא מתחרטת אפילו לשנייה על רגע שלי איתך. אז… תודה, תודה על כל. אומרים ש… שאם אתה אוהב משהו אז תשחרר אותו, אז אני משחררת אותך, אני רוצה שיהיה לך טוב, גם אם זה בלעדיי.״ לידור הביט בי וחייך חיוך עצוב. ניסיתי להחזיק את הדמעות עוד קצת, שאני לא אתפרק. ״אתה תמיד תשאר האהבה הראשונה שלי, את זה אף אחד לא יוכל לשנות אף פעם. אני מאחלת לך שטטוס, תמצא את עצמך תתפתח, תתבגר. ומי יודע אולי אפילו תמצא את האחת.״ פלטתי גיחוך קטן מפי. ״שמור על עצמך, והכי חשוב אל תשתנה אף פעם.״ לידור הביט בי במבט שבור. הבטתי בו ושידלתי חיוך.
כל כך רציתי שהוא יגיד לי משהו. שיגיד לי ׳אני אוהב אותך׳ בפעם האחרונה.
״אני… אני רוצה שתדעי ש…״
״כל הנוסעים האחרונים של טיסה 44569 לניו יורק, מתבקשים לעלות למטוס.״ הכריזה קטעה את דבריו של לידור.
כל כך רציתי שלידור יגיד את מה שהתכוון לומר לי קודם, שיגיד לי שהוא נשאר כאן איתי.
״וואו לידור, איזה מטוס!״ אמר אליאור בהתלהבות.
לידור ואני הבטנו אחד בשנייה. חיכיתי לתשובה של לידור.
״כנראה שזה הזמן שלי ללכת.״ אמר לידור.
״שמור על עצמך, אח שלי.״ אליאור ולידור התחבקו בפעם האחרונה.
חייכתי אליו חיוך עצוב. ״נסיעה טובה.״ אמרתי. לידור הנהן בראשו והחזיר לי חיוך.
לאט לאט לידור החל להתרחק, פה כבר הבנתי שזה הסוף ואין מכאן דרך חזרה.