זאת אני פרק 24 -הריב הראשון

נקודת מבט דניאל:
"דן… אני אטעה בגללך"
אלינור התלוננה בחיוך כשנישקתי את צווארה נשיקות קטנות.
"אז תפסיקי לכתוב ואז אני לא יצטרך להפריע לך"
מילמלתי בחיוך וסובבתי את הכיסא שהיא ישבה עליו אליי.
היא הניחה את העיפרון על המחברת בלית ברירה והתכופפה אליי.
"אתה משגע אותי"
היא אמרה והחזיקה בפניי.
"אני לא מבינה מה יש לי ממך"
היא נאנחה בחיוך וקירבה את ראשה לשלי.
"אתה נודניק, וחופר, ונדבק ,ויש לך הומור מעצבן ולא מצחיק, ואתה תמיד מתלונן, ולא לוקח שום דבר ברצינות ו…"
היא קטעה את עצמה.
הרגשתי צביטה בלב.
"אבל יש בך משהו ממכר"
היא הצמידה את מצחה אל שלי.
"החיוך שלך כובש, העיניים שלך מהפנטות, אתה תמיד תאמר לי מילה טובה גם בלי שום קשר, אתה תתמוך בי גם אם תחשוב שאני טועה ותדאג לומר לי אמרתי לך…"
היא אמרה בחיוך וגיחכתי.
"ובלי שום קשר לכל הדברים האלה,
אני אוהבת אותך"
אני חושב שהלב שלי נמס באותו הרגע ששמעתי את שלושת המילים האלו.
על פניי נפרש חיוך ענק.
מבלי לחשוב פעמיים מחצתי אותה לחיבוק ענק בין ידיי.
היא צחקה כשנעמדנו והשענתי את ראשי אל כתפה.
"אני אוהב אותך"
לחשתי.
"אני אוהב אותך יותר מהכל"
לחשתי לאוזנה.
היא התנתקה מהחיבוק שלי בעדינות אך לא מזרועותיי שנכרכו באדיקות סביב גבה.
ידייה תפסו את פניי והצמידו את שפתייה לשלי.
נפלנו על המיטה תוך כדי הנשיקה וציחקקנו.
צלצול מוכר נשמע ברחבי חדרי.
"יש לך…"
היא אמרה וניתקה את שפתייה משלי.
הוצאתי את הטלפון מכיסי.
"בן"
היה כתוב על הצג.
"הוא יחכה"
מילמלתי ומשכתי אותה אל שפתיי, בולעה את שפתייה היפות.
הצלצול המוכר שוב נשמע ברחבי החדר.
"אולי זה חשוב"
היא אמרה ושוב ניתקה את שפתייה משפתיי.
נאנחתי וניתקתי לבן בפעם השנייה.
הצמדתי את שפתייה לשלי ברכות.
"אני הורג אותו"
מילמלתי בלחש כשבן התקשר שוב.
"מה?"
שאלתי בעצבנות כשעניתי.
"איפה אתה ידפוק?"
בן שאל מבעד לקו.
"בבית"
עניתי ושיפשפתי את עיניי.
אלינור קמה מגופי ונעמדה על הרצפה.
"אתה לבד?"
הוא שאל.
"לא"
עניתי בכעס.
"רגע אתה אומר לי שהפרעתי לך עם…"
הוא שאל בגיחוך וקטעתי אותו.
"טוב מה אתה צריך?"
אמרתי בקוצר רוח כשאני מביט באלינור שאספה את דבריה לתיק.
"יש לרוני יום הולדת מחר ואני לא יודע מה לקנות לה"
הוא אמר בייאוש.
"אתה לא רציני"
אמרתי נעמד.
"דווקא כן"
הוא נאנח.
"חכה"
אמרתי ושמתי אותו על רמקול.
"תראי אל, לרוני יש מחר יום הולדת ובן לא יודע מה לקנות לה. דילמה קשה והוא צריך עזרה"
אמרתי בקצרה ואלינור חייכה.
"אממ… משהו שהיא תאהב ולא מה שאני קניתי לה…"
היא שקעה במחשבות לרגע.
"היא אוהבת את השמיים בלילה,את הכוכבים.
אז תכין לה תליון עם כוכב כסוף ומנצנץ ותכתוב על פתק:
"שום כוכב יזהר יותר ממך"."
היא הסבירה לאחר רגע ארוך של מחשבה.
"וואו תודה אלינור אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך"
בן היה אסיר תודה וגרם לי לגחך.
"מה מצחיק?"
אלינור שאלה במבט שואל.
"אני חייב ללכת ביי"
בן אמר באי נוחות וניתק.
"סתם, זה היה קצת קיטשי"
הסברתי מנתק את הטלפון.
"קיטשי?"
היא שאלה משלבת את ידיה.
"כן, כל הקטע של ה-"שום כוכב לא יזהר יותר ממך"
אמרתי בזלזול וצחקתי.
"אתה.. אני.. צריכה ללכת"
היא אמרה ותלתה את תיקה על כתף אחת.
ברגע לאחר מכאן שמעתי את דלת הבית נטרקת.
נשכבתי על המיטה ונאנחתי.
מה היא רוצה? לא עשיתי כלום.
נכון?