לא שייכים לדם – פרק אחד עשרה.
איימי הרגישה כמו עכבר שרץ במבוך. עכבר עם כאב ראש.
נדמה שלמסדרון החשוך אין סוף, והדלתות שבו הובילו לחדרים ריקים. הראש שלה כאב מאז שהתעוררה על הרצפה הקרה והכאב התחזק ככל שהתקדמה. נעליה השמיעו רעש גדול כשפגעו ברצפת המתכת, רעש שהיה מודיע לכל אחד באזור שהיא נמצאת שם. איש לא בא, וזה אומר שני דברים – או שאין שם אף אחד, או שמחכים לה.
הראש שלה נחבט בקיר פעמים רבות מדי, דבר שרק הגביר את הכאב שלה. איימי נסתה להתאזן ופגעה בקיר בראשה.
הכאב נהפך בלתי נסבל כשאיימי הבחינה בדלת פתוחה. רוב הדלתות היו נעולות או פשוט סגורות. קו האור הדק שיצא מהדלת אל המסדרון הוכיח שהחדר הזה שונה מהאחרים. היא פתחה לאט את הדלת עד שיכלה לעבור דרכה. לרוע המזל, האור סנוור אותה. זוג ידיים תפס בה וגרר אותה לחדר.
"הנה," אמר קול נערה. "קחי את זה."
ספל הונח בידה. איימי אחזה בו והחלה לשתות את הנוזל. המשקה היה חמים, ואחרי כמה לגימות היא כבר יכלה לראות וראשה הפסיק לכאוב. נערה ג'ינג'ית ישבה מולה.
"תודה," לחשה איימי.הנערה חייכה. היא נראתה רגילה למדי, חוץ מהקשת שהייתה תלויה לה על הגב. היו לה נמשים על הלחיים והאף, עיניה היו ירוקות וחליפה שחורה בעלת פסים בצבע לבן נתלתה על גופה.
"תשתי עד הסוף." הנערה הצביעה על הספל. "ישנת הרבה זמן."
מבט אחד בקשת העץ הספיק לאיימי כדי להבין שעדיף לה לעשות מה שהמארחת שלה אומרת, לכן היא החלה ללגום את שאריות המשקה החם בספל שבידה. כשגמרה, הבטן שלה חדלה מלקרקר והרעב הפסיק לרדוף אותה.
"תודה," אמרה שוב והניחה את הספל לצידה. "מי את בדיוק?"
היא ציפתה מהנערה להציג את עצמה. במקום זאת, הנערה קמה ממקומה וכיוונה את הקשת שלה לפניה של איימי. המיתר נמתח עד הסוף. אם היא רק תחליט, הנערה תוכל לשחרר את החץ ולהרוג את איימי.
הנערה הייתה יציבה. "קודם כל," היא אמרה מבלי להסיר את עיניה מאיימי. "אני רוצה שתגידי לי משהו. את סוכנת של דם?"
דם. השם הזכיר לה את הדבר שניסתה יותר מהכול לשכוח, ושלא נעלם כמו הזכרונות האחרים שלה. אוריין שוכבת משותקת על המדרכה בניו יורק כשחמישה סוכנים מגודלים של דם רצים לעברה. היא הסתלקה משם הכי מהר שיכלה, ושנאה את העובדה שהיא לא הייתה מסוגלת לעזור לאוריין.
הזיכרון נמשך כרגע אחד, אף שלאיימי זה היה עינוי של שעות.
"לא." המילה הייתה מלאה בכעס על דם.
היא שנאה את דם. היוצר ששיחק בה כמו בבובה. שלכד כנראה כל אחד מחבריה רק כדי להחזיק אותם במיכלים שלו ולענות אותם בשלל עינויים. והוא התחיל באוריין.
באותו רגע היא רצתה לחנוק את דם במו ידיה.
"אם כך," אמרה הנערה והנמיכה את הקשת, את החץ היא החזירה לאשפת החצים שנתלתה על מותניה. "עדיף שאציג את עצמי. שמי ליסה, אני ניסוי כמוך."
איימי לא שמעה את דבריה, או ראתה אותה. הדבר היחיד שראתה היה דם עומד מולה בלבושו האדום, וצחוק הנחש שלו מהדהד בראשה וחוסם כל צליל. היא שנאה אותו לחלוטין.
ליסה הסתכלה בתדהמה כשהילדה שמולה כבר לא עמדה, היא ריחפה באוויר.
***
אוריין הייתה צריכה להבין שהקרב הזה יהיה קשה.
הקרב התחיל מעולה. היא פגעה בג'נט במהירות תוך התחמקות מההתקפות שלה. פעם אחר פעם היא הפילה את היריבה שלה עד שנדמה שהקרב ייגמר בכל רגע, בניצחון שלה.
זה הרגיש כאילו נותנים לה לנצח.
ואז הקרב התחיל.
ג'נט תפסה אותה בהפתעה. היא החלה להסתובב סביבה ולפגוע בכל מקום שיכלה, שזה כל הגוף. לפתע, היא עצרה. הבעיטה הנמוכה גרמה לאוריין ליפול והציבה אותה בעמדת נחיתות. היריבה שלה ריתקה את הזרועות שלה לרצפה.
"זה היה כיף," לחשה ג'נט בחיוך מרושע. "חבל שאת לא יריבה מספיק טובה כדי להביס אותי."
הברך שלה פגעה בכוח בבטן של אוריין, היא התקפלה כדי לנסות לגבור על הכאב. ידיים תפסו בה והרימו אותה ממשטח המתכת שעליו התקיים הקרב.
הם חושבים שהקרב נגמר, שג'נט ניצחה. הם טועים.
לפני ארבעה ימים היא אמרה לג'נט את החוקים בבירור. הראשונה שנופלת חסרת הכרה מפסידה. אוריין לא נפלה מחוסר הכרה.
היא ניערה את עצמה מאחיזת השומרים ורצה אל היריבה שלה, הבעיטה בגב שלה הצליחה להפתיע ולהפיל את הניסוי הראשון.
אוריין עברה לתנוחה שתאפשר לה לחסום את ההתקפות במהירות. ג'נט עברה לעמידה והביטה עליה בשנאה טהורה. הגיע הזמן לסיבוב שני.
היא הסתערה.
תגובות (2)
אני מאוד אוהבת את הסיפורים שלך, למרות שלוקח לך נצח להעלות פרקים ><
מצפה לפרק הבא!
נחמד לשמוע שלמישהו זה לא מפריע שאני כותבת המון זמן.
יש לי תהליך כתיבת פרקים ארוך מאוד, בעיקר כשמגיעים לחלק הארוך של הסיפור.