אני הבחורה ההיא. (2)

מחנה הקיץ נגמר.
הגיע הזמן להתעורר מהסיוט שחייתי בו עד לפני 24 שעות.
הגיע הזמן לחזור לנשום אחרי שסגרתי את פי במשך כל כך הרבה זמן.
הגיע הזמן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני חוזרת לבית הספר , בלי חשק כמובן.
החברות שהיו לי לפני חופשת הקיץ מסתכלות אליי וכעבור רגע מסירות את המבט ומצחקקות.
לא אכפת לי מהן אחריי שנחשף הפרצוף האמיתי שלהן. כלבות .
אני קולטת שאני עוברת במסדרונות לבד, לא מדברת עם אף אחד , אף אחד לא מדבר איתי.
לאף אחד לא אכפת ממני וממה שקרה, כי, טוב… אף אחד לא יודע ממה שקרה.
אני תוהה לעצמי וחושבת כמה התדרדרתי כשלפתע אני מתנגשת בבחור ונופלת לרצפה.
מרוב מבוכה אני לא אומרת דבר וממשיכה ללכת משם מהר. לפחות אף אחד לא שם לב לזה.
בסוף השיעור השלישי אני יוצאת מהכיתה והולכת לעבר הלוקר שלי. כשאני מגיעה, אותו הבחור עומד שם, ואני לא יודעת למה אבל אני מרגישה שהוא מחכה לי, למרות שהוא בכלל לא מסתכל לכיווני. הלוקר שלו צמוד לשלי. היום הזה לא יכול להיות גרוע יותר. כעבור רגע הוא כבר לא שם.
כשאני פותחת את הלוקר אני מוצאת שם פתק: "תתקשרי אליי", ומספר מוצמד עליו. אני לא יודעת ממי הוא ולא אכפת לי. בטח גם לבחור המסתורי הזה לא אכפת ממני. אולי זו סתם עוד מתיחה מטומטמת של שמיניסטים משועממים.
הימים הבאים הם בודדים וערפיליים עבורי. לעתים , בערבים המשועממים שלי אני שוקלת להתקשר לאותו בחור מסתורי מהפתק. ואז אני מפסיקה להתלבט. זה לא בסדר. לא, חד משמעית. עד שערב אחד, אני תוהה לעצמי מה אם אתקשר ומנסה. הצד השני עונה.
"הלו?", אני אומרת בפחד. "מריאן, זאת את?", הצד השני שואל, בקול צרוד מתוק. פתאום אני נחנקת ולא מסוגלת להוציא מילה מגרוני היבש. מישהו דיבר איתי פעם ראשונה זה שבועיים מאז שחזרנו ללימודים. אני מבינה שהשתהיתי זמן רב כשהוא שואל, "הלו, את כאן?". "כן.", אני עונה, "כן זו אני". שתיקה מביכה. כעבור כמה רגעים הוא אומר: "זה אני, דמיאן. זה שנתקלת בו ונפלנו באותו יום." באמת שאני לא יודעת מה לענות מרוב מבוכה, לבסוף אני מהנהנת:"הממ.. אוקיי..". פתאום הוא מפתיע אותי ואומר : "רציתי שניפגש".
אני רוצה לשכוח הכול. אני רוצה לטרוק את הטלפון, לדפוק את הראש בקיר ולצרוח. גל של רגשות ממלא את ליבי ואני לא יודעת איך להרגיש. הוא מזמין אותי לדייט? הוא מזמין אותי לסטוץ? הוא מזמין אותי לשיחה עמוקה? הוא מזמין אותי לפגישה ידידותית בלבד? למה לעזאזל הוא מזמין אותי? אני לא מכירה אותו והוא לא מכיר אותי ורציתי שככה זה יישאר.
אני לא יודעת למה, כמה, איך, מדוע ומתיי אבל אני מסכימה.
כשאני מגיעה בשעת ערב לפארק העירוני, דמיאן עומד ומחכה לי. אולי לא הבחנתי בזה עד עכשיו, אבל הבחור הזה לטעמי. הוא יפה תואר, ואני לבושה בסמרטוטים ישנים.
אבל אני זוכרת שהבטחתי לעצמי לא לתת לאף אחד את הלב שלי. לא אחרי הפעם האחרונה.
אני מוצאת את עצמי נמשכת אחריי הסיפורים המרתקים שלו והחוויות הקשות שעבר. אמא שלו מתה כשהוא היה קטן ואבא שלו בכלא בגלל שימוש בסמים, אז את רוב חייו הוא בילה עם אחותו הגדולה בבתי משפחות אומנות. אני נותנת לו לספר לו על עצמו יותר מדיי, עד .שלבסוף הוא אומר: "היי, תקשיבי, סיפרתי לך על עצמי ואני מרגיש שחפרתי לך בשכל. אה, ועכשיו תורך לספר לי עלייך." אני לא רוצה לפלוט את הדבר הלא נכון, אז אני מספרת לו דברים נחמדים שכל אחד היה שמח לשמוע. שקרים. הכול שקרים. אין פה טיפת אמת. אני הבחורה המושלמת, שגרה עם 2 האחיות המהממות שלה וההורים התומכים שלה… בולשיט. אני יודעת ששום דבר מזה אינו נכון, אבל ממשיכה , כי אני לא רוצה להסתבך ולהגיע לכל מה שקרה. לחיות במציאות מדומה נשמע לי הרעיון הכי טוב שיכולתי להמציא באותו הרגע.
דמיאן מציע ללוות אותי הבייתה ואני מסרבת. זה מה שחסר לי עכשיו, שההורים יתחילו לשאול שאלות והאחיות יתחילו להציק. כשאנחנו עוברים בסמטה חשוכה , לפתע הוא עוצר ומביט בפניי. הוא אומר: "עד כמה שאני יכול לראות באור הקלוש הזה, את יפה. את הבחורה הכי יפה שפגשתי. ואני לא מתכוון רק מבחינת מראה. האישיות שלך כובשת אותי. את מושלמת." ואני חושבת לעצמי, אילו רק ידע… הוא מצמיד אותי לקיר, ולהפתעתי אני לא מתנגדת. השפתיים שלו מתקרבות לפניי והוא מדביק לי נשיקה קטנה וביישנית. אני מחזירה לו באותה מכה. כלומר… נו הבנתם כבר. אני מנשקת את דמיאן. קשה לי להאמין. והפעם בביטחון. הנשיקה הזאת היא רטובה ונחושה, איו לי מושג מאיפה זה בא. הוא מתחיל לגעת בי ומנסה להוריד לי את החולצה. אני עוצרת אותו כאן. "אממ.. אני לא חושבת שזה הזמן." הוא עוצר בעצמו ומייד עונה , "טוב.. איך שאת רוצה." הדקות הבאות עוברות בשתיקה מביכה. כשאנחנו מגיעים לשכונה שלי אני לוחשת כמעט בלי קול מרוב בושה "טוב,אז…", והוא מדביק לי נשיקה רכה ואיטית על הלחי, שלפי איך שהרגשתי הייתה ארוכה יותר מכפי שבאמת הייתה. מרוב שפניו קרובות לשלי אני מרגישה את הנשימות שלו עליי, ואז אנחנו נפרדים.
אני שוכבת במיטה שלי ואני לא מצליחה לישון ממחשבות על דמיאן, ומעזה אף להכניס את היד שלי למכנסיים. כן, זה קורה לפעמים. גיל ההתבגרות וכאלה. קשה להאמין , גם כשאת בת 15.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יום למחרת. אני מוציאה ספרים מהלוקר שלי וקולטת את דמיאן מרחוק. כשהוא עומד לצידי הוא אפילו לא מחליף מבט. אני רוצה להגיד לו משהו על הדייט הקטן שלנו אתמול, אבל עוצרת בעצמי.
עוד שעה עוברת ועוד שעה, והוא איתי בכיתה והוא לא מסתכל לעברי והוא לא מדבר איתי. אני חושבת, הו לאן הכנסת את עצמך מריאן "הבתולה הקדושה"…
בהפסקה אני תופסת אותו ומושכת אותו איתי לחדר השרת ונועלת את הדלת. אני רוצה לצעוק עליו ולהכאיב לו, בדיוק כמו שהכאיב לי בלב כשהתעלם ממני במשך כל היום הדפוק הזה. ואני עושה את זה. אני פותחת : "מה הסיפור שלך?!", והוא עונה, לא מבין : "מה?", אני מבינה שהוא מנסה להתחמק אבל לא נותנת לו, "כל היום הזה אתה לא דיברת איתי, לא החלפת מבט מזדיין, לא אמרת כלום. ואני חשבתי שחיבבת אותי." דמעה זולגת מהלחי שלי, אבל אני בטוחה הוא לא מבחין בה. "היי.. את מדהימה. אבל אסור שאף אחד יידע שאני מחבב אותך."