"מעכשיו יש רק כלום."

הכל עובר כל כך לאט. עובר, חוזר ושוב דורס אותך. סיוט מתמשך של סבל ושעמום, רגשות נחיתות, אכזבות ולב כואב.
׳אני רוצה לצאת מכאן!׳ אני צועקת בלב שבור, ׳אני לא רוצה ״לחיות״ את זה יותר!״. הזעקה המתחננת שלי פורצת  אל העולם. אך אין תגובה. רק אותה הדממה נשארת ברקע, תקועה מסביבי. רעשים מוזרים חודרים את הבועה שלי. שאיפותיי קצרות ומקוטעות. אני לא מצליחה לנשום.
"מטומטמת.״ אני לוחשת לעצמי כמעט בלי קול. ״את פשוט כל כך מטומטמת.״  אני ממשיכה לענות את עצמי ואז מתמוטטת חסרת כוחות על הרצפה הקפואה.

נשמע קול צפצוף אחיד ומול עיניי מופיע שלט אחד עם כתב בולט. 
׳משאלתך התקבלה, בהצלחה׳.

אני מסתכלת מעורערת לצדדים, לא מבינה איפה אני נמצאת. 
״צדקת. את כל כך מטומטמת.״ קול צרוד במעט אומר לידי. אני קופצת מהפתעה. מבטי מייד מופנה לכיוון הקול. 
"איפה אני?״ לחישתי מהדהדת בחלל הריק והשומם סביבי. עיניי דומעות ושדה הראייה שלי מטשטש.
"ביקשת לצאת מהחיים, עכשיו את כבר לא שם.״ הקול עונה באדישות, כנראה בשבילו כל זה פשוט. נראה שהוא כבר רגיל למצב הזה. הוא מדבר כמו אדם מבוגר שצריך לענות שוב לשאלה של ילד קטן שהוא כבר ענה עליה מספר פעמים לא קטן לפני.
״אני לא רוצה למות״ אני לא מתאפקת ולוחשת. דמעה בודדה זולגת מעיני, אחריה באות עוד רבות. 
״אין מה לעשות בנידון, הדבר כבר נעשה. אין לך דרך חזרה.״ הקול נשאר אדיש ועונה לי חסר רגש.
״אבל…״ אני פותחת את פי, אך לא יוצא המשך. אין לי שום אבל. אני רוצה לבכות על מיטתי, להתכרבל בשמיכה ולהיות רחוקה מפה. אני רוצה הביתה. 
׳אין דרך חזרה.׳ אני נזכרת בדברי הקול. 
״אז מה עכשיו?״ אני מעבירה את ידי על פניי ומוחה את הדמעות, ואז שואלת עם תקווה אחרונה. 
״כלום.״ הקול עונה בגיחוך מר וממשיך, ״מעכשיו יש רק כלום.״.
אני מביטה אחורה בעצב ואומללות. אותו חלל ריק נשקף לעיניי. 
באפס כוחות ומטרות אני מתמוטטת שנית על האדמה הקרה. ברכי צמודות לקרקע ואני מתייפחת באבל. 

״כלום..״ אני חוזרת על דברי הקול בכאב, ״מעכשיו יש רק כלום.״.