החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 7

•ירדן•
"אם אתה רוצה לברוח, והכול נראה אפור.." ישבתי ליד המזרקה בפארק שליד הבית שלי עם חברה וזמזמתי שיר. החברה שלי דברה בטלפון עם החבר שלה. מולנו עמדו שתי מחברות עבות וחמש דפים ריקים שמחכים שירשמו בהם את הסיכומים למבחן שיש מחר במתמטיקה, האויב הכי גדול שלי. אני וחברה שלי תכננו להיפגש ביחד ולהתכונן, ואני בחרתי לעשות את זה פה. במקום הכי רגוע שיש. ולמרות הכול, הדפים עדיין מחכים לנו. ריקים, עם כמה שורות מחוקות.
"אפשר לדבר איתך חמש דקות, בצד, לבד?" שמעתי קול מוכר מעלי. הרמתי את ראשי. נו באמת. עדי.
"למה לא," ניסיתי להיות נחמדה. הלכתי ביחד עם עדי לצד בלי לשאול שאלות, משאירה את החברה שלי לבד מדברת בטלפון. אבל זה לא משנה, כי לא היה לה אכפת בכלל. היא לא הייתה עסוקה בי אפילו לא לשנייה אחת.
"מה?" שאלתי בקול קצת עצבני. השתדלתי להישמע נחמדה, הרי עדי לא עשתה לי כלום. היא רק החברה לשעבר של החבר שלי.
"רציתי שניפגש, רק שנינו. רציתי לעשות איתך שיחה אינטימית. שאולי תחשבי שאני באמת נחמדה ולא מנסה להפריד בינך לבין רועי. זאת לא הכוונה שלי. את נראית לי חמודה ולי לא אכפת שאת החברה של החבר לשעבר שלי. אני המשכתי הלאה, מצאתי אהבה חדשה. וטוב לי, ואני רוצה שבאמת יהיה לי טוב. אז אני מבקשת שניישב את הדברים בינינו. שיחת בנות אחת מחר בחמש אחר הצהריים. זה כל מה שאני מבקשת. את מוכנה?" היא התחננה.
צעדתי צעד אחורה וחשבתי לשנייה.
בסך הכול, מה היא כבר תעשה? כל מה שהיא מבקשת זאת רק שיחה בינינו.
ואז היא תניח לי ולרועי לעולם. הרי זאת עדי, היא מוצאת מישהו חדש כל פעם.
היא תתגבר, והיא גם מספיק חכמה בשביל להבין שאפשר לעשות דברים ולהקשר עם אנשים בלי לרמוס בדרך אנשים אחרים.
"סבבה. אז מחר אחר הצהריים?" שאלתי אותה, והיא הנהנה בשמחה.
"אני כבר מחכה לך בקוצר רוח…" היא אמרה ומהרה ללכת משם.
הרגשתי משהו מוזר בקול שלה, אבל לא הספקתי לעצור אותה ולשאול אותה אם משהו קרה.
היא מהרה לברוח. אבל ממה בדיוק? ולמה?

•רועי•
"ביי, הלכתי!" צעקתי לאמא ויצאתי מהבית בלי לחכות לתשובה. הלכתי ברגל לעדי, לא היה לי אכפת. היא גרה שתי רחובות מהבית שלי. חוץ מזה, קצת כושר לא יזיק, מה?
דפקתי על הדלת. עדי פתחה לי. היא הייתה לבושה בחולצת בטן ורדרדה וג'ינס לבן. בהיתי בבטן שלה. כבר שכחתי איך נראה הגוף שלה, וכמה שהיא רזה.
די! יש לך חברה. אתה אוהב אותה, לא את עדי. הכול נגמר בינך לבין עדי מזמן. תפסתי את עצמי ונכנסתי לביתה של עדי. עלינו לחדרה, ובאמת, השולחן שלה היה מלא מחברות ודפים.
"בואי נתחיל," חייכתי והתחלתי ללמד אותה. באיזשהו שלב היא הסתכלה עלי בעייפות.
"כבר אין לי כוח, אני יודעת. אני ממש גרועה. רוצה לרדת לאכול משהו?" היא שאלה בעייפות. משכתי בכתפיי. לא היה לי אכפת, במילא הייתי מורעב.
ירדנו למטה והיא נגשה להכין לנו אוכל. היא הכינה לנו שני כריכים ומזגה לי קולה.
התיישבנו לאכול, אחד מול השנייה.
עבר בי רטט.
לפתע, בלי להגיד כלום, היא התקרבה אלי.
לא הספקתי לעשות כלום והיא…