אתה לא אמיתי

"אתה לא אמיתי." אני אומרת בעצב, דמעות זולגות במורד עיניי.
אני לא יודעת מה היינו, מה היתה משמעות הקשר שלנו, והאם בכלל היה משהו בינינו, הדבר היחיד שיכולתי לקוות הוא שהוא יהיה אמיתי, ואפילו זה לא קרה.
"אני אמיתי." הוא אמר ואחז בכתפיי, אני יודעת שהוא מבולבל, אך הוא רק משהו שדימיינתי אז זה לא חשוב.
"את מרגישה את הידיים שלי על הכתפיים שלך?"הוא שואל ומביט אל תוך עיניי, לפעמים, אני תוהה איך אני יכולה לדמיין דברים כאלו, אך אז אני נזכרת בכל מה שכבר דמיינתי ומבינה שזו כנראה מחלה אולי גידול או שזה משהו פסיכולוגי.
"בקושי." אני אומרת ואדי הקור מתאספים מחוץ לפי, אני אוהבת את התקוםה הזו בשנה, אני אוהבת את השלג שהופך הכל ללבן, כמו דף נקי המחכה שיכתבו עליו את סיפורו, ואני אוהבת את הקור, את הדרך בה הוא נאחז בעצמותיי בצורה נפלא, כזו שחייבת להיות אמיתית.
לפתע, הוא מחבק אותי, ואני לא יודעת מה לעשות, אני רק יודעת שהדמעות החלו לרדת שוב, בעיקר בגלל שהחיבוק הזה היה כל מה שרציתי, הוא היה חם, נעים, ובא ממישהו שאני אוהבת, הבעיה היחידה היא שהוא לא אמיתי.
"ואת זה?" אני שומעת אותו לוחש באוזני."את מרגישה את זה?" הוא ממשיך."את ידיי סביבך, את נשימתי באוזנך, את מרגישה דבר מזה?" הוא מתחיל להישמע נואש, הוא מזכיר לי אותי לפני מספר דקות, אך כמעט, כמעט הבנתי שזה לא משנה. אולי סוף-סוף הקור של החורף תפס גם את נשמתי ולא רק את אבריי הקפואים.
זה מוזר אתם יודעים, העובדה שהוא כנראה מחבק אותי, אך אני קופאת.
"לא," אני אומרת וזה נשמע כל-כך סופני."אני לא מרגישה דבר.
נראה שהוא מתכוון ללכת, אך אז הוא מסתובב בחדות, ומנשק אותי.
לשפתיים שלו יש טעם של שוקולד, בדיוק כפי שתמיד חשבתי והן היו כל-כך רכות.
משהו באוויר השתנה כאשר הוא נישק אותי, אני לא בטוחה מה, אך זה הרגיש כמו האביב, לפתע, יכולתי כמעט לשמוע את הציפורים במרחק, ואת השמש מחממת אותנו.
אך כאשר הנשיקה הסתיימה, האביב נעלם, נשארנו רק אני, הוא וערמות השלג סביבנו.
"אם את לא מרגישה את זה-" הוא החל להגיד אך נעצר, נראה שהוא לא בטוח כיצד להמשיך, כאילו הוא יכול להתחרט על מה שעומד לצאת מפיו.
"אם את לא מרגישה את זה, אז כנראה שאת הלא אמיתית מבין שנינו."