הפורים של רונן

"חג פורים חג פורים
חג גדול לילדים מפגרים"
כך שר בכעס רונן,
כשבימים אלה רק מתאונן ומתלונן.

אך לא תמיד היה כך המצב,
הלא פעם רונן את חג פורים מאוד אהב!
למשפחתו של רונן אף פעם לא היה כסף,
לכן תמיד הוא תמיד התחפש לאותו הדבר ברצף.

מאז שזוכר את עצמו, מגיל שלוש,
תמיד התחפש רונן לאחשוורוש.
עד שיום אחד בגיל שבע כשכולו היה נמרץ וחי,
החליט רונן לעשות שינוי ולהתחפש למרדכי.

"אמא! אמא!" צעק רונן בהתלהבות
"מה מתוקי?" ענתה אמו רות.
"אפשר להתחפש למרדכי השנה?"
"אני מצטערת חמוד" ענתה אמו כשדמעה בעינה.

"למה לא?" התפלא רונן הקטן,
"גם השנה תתחפש לאחשוורוש" אמר לו אביו יונתן.
"לא רוצה!" בכה ומחה את דמעותיו מעיניו שלו
"לכולם יש תחפושות מגניבות ורק לי לא!"

"רונני" ניסתה אמו לייפות את המצב
"לא רוצה אמא! תקני לי תחפושת של מרדכי עכשיו!"
"כשתגדל תבין שיש דברים מעבר"
צעק עליו אביו שהיה חצי רגל בקבר.

ושוב רונן בכה ולא הפסיק לדמוע,
"אז אפשר להתחפש למשהו אחר?" קיווה כן לשמוע.
"רונני" שוב אמו פנתה אליו בקול מתחנן והולם,
"שנה הבאה נעשה לך תחפושת שעליה כל ילד חולם!"

זיק של תקווה וניצוץ של אושר התגלו בעיניו כאילו אין בעיה,
ושוב לבש את אותה התחפושת כשכולה מרופטת ובלויה
כשהגיע לבית הספר, שוב חווה הוא הצקות וקללות
"לרונן אין כסף, רונן עני ומכוער" צחקו עליו ילדים מכל מיני כיתות.

רונני הקטן עצר את עיניו מלדמוע בניגוד לעבר,
וחייך לעצמו כשבהבטחתה של אמו נזכר.
"אמא הבטיחה ששנה הבאה אזכה לתחפושת יפה"
חשב לעצמו רונן וישר התמלא אושר ושמחה.

והנה, עבר לו הזמן וחלפה לה שנה,
וחג פורים קרב ובא ורונן מאושר כפנינה
רונן לא שכח את הבטחתה של אמו,
וניגש אליה בחיוך רחב מדי לטעמו.

כשנכנס לחדרם של הוריו,
ראה את אמו שוכבת לצד אביו בעצב רב.
"אמא מה קרה? למה את אבא את מחבקת?
ומה קרה לו? ולמה את לא צוחקת?!"

"רונני…" ניסתה אמו לדבר כשחנוק גרונה
"מה קרה אמא? למה את לא עונה?!"
"אבא איננו…" ניסתה להסביר לו בצער
"אבל אבא פה, מול עיניי" ענה רונן הנער

רונן הבין שאת התחפושת של מדרכי כבר לא ילבש
וגם אם כן, רק כשיהיה בחור גלמוד ונואש.
כי בכל שנה כאשר לבש את אותה התחפושת שוב ושוב,
הזכירו לו חבריו לכיתה כמה הוא מסכן ועלוב.

וכך, ככל שחלפו השנים ורונן גדל לבחור,
הוא רק תיעב את החג וקילל את אותו הפור
"למה המן לא רצח את היהודים עוד אז?"
אמר רונן כשהוא מחופש לאחשוורוש בזעם עז.

ובכל פורים, עם פתחו של האביב,
עושים רונן ואמו אזכרה לזכר אביו.
בלי אושר, בלי חלום או דברים אליהם מתכונן,
ופה למעשה מסתכם הפורים של רונן.