החתול בעצם שולט בי- פרק 1
"יומני היקר," כתבתי בפחד ביומן "השעה עכשיו שמונה ורבע. אנחנו באמצע הנסיעה. אולי נגיע לשם, אסור שנגיע לשם אחרי שמונה וחצי ואני לא בטוח שנגיע לשם בזמן. יומני היקר, אם לא נגיע לשם בזמן, אני אתאבד, אני נשבע, אלא אם כן הוא יהרוג אותי לפני זה!!".
צעקתי לאישתי סוזן שנהגה.
"סוזן!! תנהגי יותר מהר!! אנחנו לא נספיק!!"
"אני מנסה, גיל, אני מנסה!!" האיצה את מהירות המכונית סוזן כשלושת ילדינו ישבו במושבים האחוריים: נד, בן ה- 12 שהציק לאחותו הקטנה מרי ג'יין בת ה- 8, ואחיהם הקטן, דניאל בן ה- 4 שישב ליד נד שישב באמצע, בין שניהם.
"די, תפסיק עם זה כבר, נד!!" צרחה מרי ג'יין על נד
"תכריחי אותי!!" צחק נד והמשיך להציק למרי
"אימא, נד מציק לי!!" צרחה מרי לסוזן
"נד, תפסיק להציק לאחותך! אני מנסה להתרכז בנהיגה אבל אתם מפריעים לי!!"
"איימאמא! נפל לי המוצצי!" אמר דניאל בקול חמוד והתחיל לצרוח בכעס
"אוף, אנחנו אף פעם לא נגיע בזמן, סוזן! אף פעם!!" אמרתי לסוזן
"נד ממשיך להציק לי!!"
"זאת לא אשמתי, היא זו שהתחילה!!"
"אני רוצה את המוצץ שלי!!"
"די כבר, סתמו ת'פה שלכם כבר!!! אתם לא יכולים לשתוק!!!" צרחה על ארבעתנו סוזן כשהיא הסתובבה לכיווני ואחר כך הסתובבה עם הפנים אל נד, מרי ודניאל
"סוזן, ה- ה-" ניסיתי לומר לסוזן
"שתוק גיל! אני מנסה ללמד אותם משהו!!" צרחה עליי סוזן
"רק רציתי לומר לך ש-" נקטעתי.
"תשתוק!!!" צרחה סוזן "אתם" אמרה לשלושת הילדים "צריכים ללמוד לתת לי להתרכז בכביש"
"רק רציתי לומר לך שהכביש, את, המכונית, היא, את לוחצת עדיין על דוושת הגז ולא תופסת בהג- ה!!" אמרתי ואז צרחתי.
מכונית צפרה לנו, וסוזן הסתובבה במהירות ואחזה בהגה, וסטתה מהכביש.
"יש תהום, סוזן!!" צרחתי.
נתקענו בגדר הסיום של הכביש שלא הייתה מחוזקת מספיק ונשברה, ונפלנו עם המכונית לתוך התהום שלצד הכביש המהיר.
הנהג של המכונית שכמעט נתקע בנו יצא בתדהמה והסתכל עלינו, כשנפלנו בתוך התהום, יומני היקר, ראיתי אותו מסתכל עלינו בתדהמה, בגלל שבתהום יש הד, שמעתי את מה שאמר בשיחת הטלפון שעשה באותו הרגע.
"הלו?" שאל "כאן זה רודריקו? זה עם השפם השחור והשיער הג'ינג'י? כן? יופי. אנחנו" אמר והסתכל שוב פעם אל התהום העמוקה שאליה נפלנו "אני, זקוק לעזרתך…".
תגובות (2)
חחח?
אמ… מה יש להגיד… לסיפור הזה יש פוטנציאל ורק צריך לנצל אותו כמו שצריך. תתאר יותר רגשות, מראות וכאילה… תנסה לחבר את הקוראים לסיפור. כשאתה מסיים לכתוב תקרא שוב את הסיפור ותראה עם קל לך להתחבר.
ודרך אגב, לא כותבים יותר מסימן קריאה (!) אחד. הקוראים בכל מקרה יבינו את הרגש שניסיתה להביעה.
ואני אשמח אם תענה לי.