אנושי או אולי יותר מזה?: פרק רביעי

אני לבד, ביער אפל וטחוב.
החשכה מתחילה לסגור עליי והאוויר מתחיל לאזול.
קולו רועם בתוך הדממה החשוכה, המשפט, הוא מוכר, לי, זו לא הפעם הראשונה שהמילים מוזכרות זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת שלאהוב זה להרוס.
לפתע, דפיקות על הדלת מנתקות אותי מהחלום, אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה להישאר שם, במקום בו קול השקט נשמע היטב, אך לצערי המציאות קוראת לי.
אני לא יודעת מה הייתה הסיבה שלו, אך ידעתי שהוא לא הרס את חיי בגלל שהוא אהב אותי, הוא מעולם לא אהב אותי, לא חשוב כמה אני אהבתי אותו.
הדפיקות לא הפסיקו, אם לומר את האמת, אני חושבת שהן נעשו נואשות יותר.
כאשר הגעתי אל הדלת, חיכיתי שנייה ואז כאשר החלו לדפוק עוד פעם על הדלת, פתחתי אותה בתנופה, והנער מעד פנימה, יותר מהפתעה מאשר כל סיבה אחרת.
"מה אתה עושה פה כריסטופר?" אני שואלת, למרות שלוקח לי רגע להיזכר בשמו, אך אני יודעת שזה אותו נער מבית הספר, זה שמצאתי איתו שפה משותפת למספר שעות.
"דאגתי לך." הוא אומר, מבטו מושפל והוא לא מוכן להביט בעיניי.
"למה אתה דאגת לי?" אני שואלת מבולבלת, אנחנו עדיין עומדים בפתח הבית, לא הזמנתי אותו פנימה והוא לא ביקש.
"בגלל שבאותו היום הנחתי שרצית לקפוץ מהבניין," קולו נהיה שקט יותר ככל שהוא ממשיך כאילו הוא מתבייש, אך בעיניו עדיין בוערת אש כולשהי." וכשלא באת לבית הספר, חשבתי שאולי-" היה המשך למפשט הזה, אנ ייודעת אך הוא לא היה מוכן לומר יותר דבר, הוא פשוט השתתק, והביט בי באותו מבט, זה עם האש, שמנסה לאתגר אותי, אם כי אני לא יודעת עדיין למה.
"איך הגעת לפה בכלל?" אני שואלת, ונכנסת אל בית, דבר שהוא מקבל כהזמנה להיכנס.
"על האופנוע שלי?" זה נשמע יותר כשאלה מאשר הצהרה.
אני מביטה בו לרגע, בעיניו הכחולות, ובשיער הכהה שלו ואני מנסה להבין את מי הוא מזכיר לי, כי אני יודעת שראיתי אותו אותו כבר בעבר, טוב, לא בדיוק אותו, אלא מישהו שדומה לו, אני רק לא בטוחה אם הוא מזכיר לי מישהו במראה שלו, או שזה משהו אחר מחווה או דבר מה דומה, ואולי זו פשוט החזות הזו של שובר הללבבות, אולי היא פשוט מזכירה לי מישהו אחר מתקופה שונה לחלוטין.
"מי נתן לך את הכתובת?" אני מחדדת את השאלה הקודמת, ובלי לשים לב אני פולטת אנחה שקטה.
"המזכירה." הוא אומר, מבולבל מעט, אך אני לא שמתי לב לכךך, משום שבאותו רגע הבנתי את מי היא מזכירה לי.
אתם מבינים, הבודהיסטים צדקו, כאשר אדם מסויים מת, נשמתו פשוט עוברת הלאה, אל הגוף הבא, אל החיים החדשים שלה, ולכן, אני לעולם לא מופתעת כאשר אני מוצאת אנשים שמזכירים לי ידידים ואוייבים מעברי.
"אני יכול לשאול משהו?" הוא אומר כאשר הוא מבין שאיבד את תשומת ליבי ושהוא צריך להתחיל לזוז אחרת יאחר לבית הספר.
"את תבואי מחר לבית הספר?" הוא מוסיף לאחר שנייה כאשר הוא מבין שאלא אם ימשיך הוא לא יקבל תשובה לכלום.
אני לא יודעת למה עניתי על השאלה הזו, הייתי יכולה פשוט להעמיד פנים שלא שמעתי אותו ולתת לו ללכת בלי לקבל תשובה, אך משום מה, החלטתי ענות לו.
"כן," אמרתי."ברור שתראה אותי."