"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים ושתים

פרק 22 – צריך אותך

"ליאור!" צחקתי וחיבקתי אותו. לראות אותו אחרי חודשיים היה מרגש עבורי. התגעגעתי אליו.
"אחות קטנה," הוא לחש וטמן את ראשו בשיערי. צחקקתי והתנתקתי מהחיבוק. לצידו עמדה אישה בעל שיער שחור ארוך, פניה הגסות מאופרות בשכבות איפור רבות, והיא התעסקה בטלפון שלה ולעסה מסטיק. היא לא הייתה מכוערת, אבל היופי שלה היה גס. אולי מאחורי חזות הפרחה מסתתרת אישה מדהימה?
"תכירי את שירן," ליאור חייך וכרך את ידו סביב אגנה הצר של שירן. חייכתי חיוך קטן, היא הכניסה את הטלפון שלה לכיסה וחייכה אלי בהתנשאות,
"היי, מאמי," היא עפעפה בריסיה ומשכה אותי לחיבוק קצר. נאבקתי בדחף לגלגל את העיניים. אולי היא לא אישה מדהימה, אחרי הכל.
"ואלו איתי, אופיר, בת זוגתו, ורועי." הציג ליאור את חבריו. רועי ואיתי ישר חיבקו אותה בהתלהבות, ואופיר אמרה לה "היי" קצר וגלגלה עיניים לעברי. משכתי בכתפיי וצחקקתי בשקט. בקטעים האלה אני ואופיר פשוט הבנו אחת את השניה.
"אז… אני ושירן נגור כאן לבנתיים, עד שנמצא דירה. כשנמצא דירה נעזוב מיד ואתם תתחילו לחפש שותף חדש." ליאור חייך אלי ואל רועי. בלעתי את רוקי. אוי ואבוי, אני, רועי, ליאור ושירן בבית אחד. המחשבה על סיטואציה בה אני שומעת אותם שוכבים הכניסה אותי לפאניקה.
"אז… אנחנו נלך." חייך איתי ואחז בידה של אופיר. היא חייכה אלי, ושניהם יצאו מהבית. למען האמת, אני חושבת שזה לא באמת הפריע לי. אני חושבת שעברתי שינוי קטן בסוף השבוע הזה.
ללמוד לקחת דברים בפרופורציות.
"אני אלך לחדר שלי," חייכתי חיוך נבוך וסובבתי את גבי אל שלושת השותפים החדשים שלי, בורחת לחדר. במה לעזאזל הסתבכתי?
***
דפיקה נשמעת על דלת חדרי.
"פתוח…" מלמלתי והתיישבתי במיטתי. לא היה לי כוח לאורחים.
ליאור עמד בפתח דלתי, מחייך אלי חיוך רחב, נכנס לחדר וסוגר מאחוריו את הדלת. הוא התיישב על המיטה לצידי והביט בי בציפייה,
"נו? איך היא?" הוא שואל בהתרגשות. עצרתי את עצמי מלחקות מישהי מקיאה. יש לי שתי אופציות;
האופציה הראשונה היא להעמיד פנים ששירן מדהימה ושאני מתה עליה, והאופציה השניה היא להגיד את האמת.
"היא… חמודה ממש, נראה לי שנסתדר." אילצתי חיוך וחיבקתי אותו. אני מניחה שהלכתי על האופציה הראשונה.
אני לא יכולה להחליט בשבילו את מי לאהוב ואת מי לא.
"את האחות הכי טובה בעולם, תום. סליחה שלא הייתי שם בשבילך כשהיית צריכה אותי." הוא לחש בשקט. חייכתי חיוך עצוב, שהוא לא ראה, כי פניי היו קבורות בכתפו.
"זה בסדר," לחשתי בשקט, מנסה לעצור את הדמעות,
"בסך הכל, אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי הייתי מישהי אחרת לגמרי עכשיו." הוספתי. ידעתי שמה שאמרתי נכון, אבל אולי להיות מי שאני זה לא כזה נכס. אולי כשמדובר בי, עדיף להיות מישהי אחרת.
"אני מקווה שנמשיך לשמור על קשר טוב, תום. את חשובה לי." הוא ליטף את שיערי והתנתקנו מהחיבוק הממושך שלנו. חייכתי והנדתי בראשי, מנסה להסתיר את הדמעות בעזרת מעט הומור,
"מרוב שנפגש תתחיל להמציא שאתה חולה רק כדי להבריז לי!" צחקתי. הוא קם מהמיטה שלי, מחייך אלי חיוך נוסף ויוצא מהחדר. נשפתי בשקט ונשכבתי על המיטה בחזרה.
***
עברו שבועיים, היום שירן וליאור מתחתנים. שירן התגלתה כמפונקת ומעצבנת, אה, וגם חולת ניקיון. היא אובססיבית בצורה מלחיצה ביותר.
עמדתי מול המראה. אני לבושה בשמלה סגלגלה ויפה, אשר מגיעה עד ברכיי. סביב אגני כרוך סרט בצבע שמנת. זו השמלה ששירן בחרה לכל השושבינות, ואני חייבת להודות, הטעם שלה בשמלות לא רע בכלל.
שיערי המלא היה מפוזר על כתפיי וגבי, קצוותיו מסולסלות בגלים עדינים. פניי בקושי היו מאופרות, אך אהבתי את האיפור העדין אשר כיסה אותן.
נשפתי בשקט, עייפה מהשבועיים שעברו עליי ושמחה שכבר הגענו ליום שבו הכל יסתיים.
אני ורועי בקושי התייחסנו אחד לשניה בשבועיים האלה, שנינו היינו פגועים, והאגו של שנינו היה בשמיים.
"אמא ואבא כאן, וגם המשפחות שלהם." ליאור נכנס לחדר בו התארגנתי. גופי קפא. אמא ו… הוא.
"למה הזמנת אותם?" הסתובבתי אליו, נועצת בו את המבט הכי נוקב שלי.
הוא יודע מה קרה בזמן שהוא לא היה כאן. למה הוא הזמין אותם?
"אבא התעקש." ליאור מלמל והעביר את מבטו עליי,
"את נראת מדהים, אחות קטנה." הוא חייך בלחץ מעט. ידעתי שהוא לחוץ מאוד. הרי מהיום הוא הולך להיות נשוי, להתמסד.
"גם אתה נראה לא רע בכלל, אח גדול. שירן זכתה." קרצתי לו, מחייכת בפלרטטנות מזוייפת.
"הו, תודה לך גברתי." הוא צחק ומחץ אותי לחיבוק חם.
"אני מפחדת." לחשתי באוזנו. הוא ידע למה אני מתכוונת. פחדתי לפגוש את אמא ואת… ההוא. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על השם שלו. עליו.
"אל תפחדי, לא יקרה כלום כל עוד את במשמרת שלי." הוא ליטף את שיערי,
"אבל ליתר ביטחון, אל תזוזי מרועי." הוא אמר ברצינות והתנתקנו מהחיבוק. הוא הביט בעיניי, מבטו רציני ודואג.
באותה השניה ידעתי שזכיתי באח הכי טוב בעולם.
***
– שימו את השיר שב'רציתי להוסיף' –
השיר השקט שליאור ושירן בחרו החל להתנגן ברקע. זה היה הסימן שלי ושל השושבינות האחרות ללכת על השטיח האדום ולפזר את הפרחים. הלכתי באיטיות לכיוון החופה, מפזרת את הפרחים. רועי עמד בחופה, לצד ליאור. ידעתי שהוא יעמוד שם, הוא וליאור החברים הכי טובים. מבטו של רועי היה נעוץ בי, הרגשתי את לחיי מסמיקות והשפלתי את מבטי. פתאום השטיח האדום מאוד מעניין.
כשהגעתי לחופה נעמדתי לצד ליאור, לוחצת את ידו ברכות. שירן התהלכה באיטיות על השטיח האדום, עיניה מלאות דמעות. העפתי מבט אל ליאור. אני חושבת שראיתי דמעות מבצבצות בעיניו. מבטו התמקד בה. היה נראה שהוא מעריץ אותה, מתאהב בה בכל פעם מחדש. באותה השניה גם אני התחלתי לדמוע. גם אני רוצה שמישהו יביט בי ככה, יאהב אותי ככה.
מיד כשהמחשבה עלתה בראשי, מבטי הופנה אל רועי. הוא היה מרוכז בי. מכל הבנות שהיו מסביבו, רק אני. עזבתי את ידו של ליאור ופסעתי מעט אל רועי.
"את בוכה," הוא קבע. הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך רועד, לוחשת,
"זה מדהים. הם מדהימים." צחקקתי בשקט. אצבעו מחתה את הדמעות מעיניי, ראשו מתקרב לראשי,
"את מדהימה." הוא חייך ברכות, ידו נתחבת בשיערי ומצמידה אותי אליו.
"את הבחורה הכי יפה פה, מכולן, תום." הוא אמר, רגע של כנות. הרב התחיל לדבר, אך אני לא הסטתי את עיניי מעיניו של רועי. לא יכולתי. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, בזמן שידו של רועי מלטפת את שיערי ומעבירה בי צמרמורת.
"אתה הכי חתיך כאן, מכולם." צחקקתי בשקט, חיוך שחצני התנוסס על פניו של רועי,
"ספרי לי משהו שאני לא יודע." צחק, גלגלתי את עיניי.
"מישהו פה עף על עצמו…" מלמלתי, אך החיוך לא עוזב את שפתיי.
"כשיש על מה לעוף, לא חושבים יותר מדי, פשוט עפים."
***
נשענתי על הקיר הרועד מעוצמת המוסיקה, בידי כוס יין. לגמתי מהיין לגימות קטנות.
"יקירתי," שמעתי את קולה המוכר, אך הפעם הוא היה נשמע שפוי יותר מהפעמים הקודמות בה שמעתי אותה.
הסתובבתי, מביטה באישה במרשימה בעלת השיער הבלונדיני והעיניים הירוקות.
"אמא." ירקתי בקור. לא ניסיתי להשמע נחמדה, לא רציתי להיות נחמדה אפילו קצת.
"את נהיית יותר ויותר דומה לי."
"אני בחיים לא אהיה דומה לך." ירקתי בגועל, מסיטה את מבטי ממנה אל רחבת הריקודים. רועי רקד עם בלונדינית קטנטנה ריקוד חושני וכמעט גובל בסקס על הרחבה.
יופי, רועי. מקסים שכמותך. הרסת את כל מה שהיה בחופה.
"זה החבר שלך שם, יקירה?" היא שאלה, נשענת גם היא על הקיר לצידי.
"לא, ידיד." פלטתי. למה אני מדברת איתה בכלל? טוב, אני חייבת לכבד אותה. ממש לא כדאי שיהיה פיצוץ בחתונה של ליאור.
"אביעד התגעגע," היא אמרה בלי שום קשר. אביעד.
כפות ידיי מתחילות להזיע, מבלי שאני שמה לב כוס היין מחליקה מידי ומתנפצת על הרצפה. אני מרגישה דקירה ברגלי. כנראה שזכוכית אחת פצעה אותי.
"תום?" היא שואלת, אני לא עונה. אני רצה במהירות לכיוון השירותים, נכנסת לתא, נועלת את עצמי ומתיישבת על הרצפה. אני מרגישה שכל האוויר נעלם לי, נקודות שחורות מופיעות בעיניי. אני לא מצליחה לראות. אני אוחזת באסלה, מנסה לנשום ולהרגע, אך לא מצליחה.
הדמעות זולגות על לחיי, אני מתייפחת.
נכנסת להיסטריה. אני מנסה לגשש אחר התיק שלי, למצוא את הכדורים שלי נגד התקפי חרדה.
פאק.
התיק שלי לא כאן.
אני מנסה לנשום מהפה, אני לא מצליחה. ידיי עולות אל שיערי ומושכות אותו בייאוש.
לאט לאט נשימתי מתחילה להתייצב. אני מתנשפת במהירות, אך לפחות נושמת. הנקודות השחורות מתפוגגות, אני נושמת באיטיות ונרגעת.
שוב התקף. זאת הפעם הראשונה שלי מאז אילת.
אני שונאת את ההתקפים האלה.
קמתי מהרצפה באיטיות, ידיי תומכות באסלה בכדי לקום מבלי ליפול. עדיין התנשפתי בכבדות. יצאתי מהתא המחניק ושטפתי את פניי. הבטתי במראה ונחרדתי לגלות כי האיפור נמרח לגמרי. הייתי נראת נורא. המסקרה הייתה מרוחה על לחיי ומסביב עיניי, השפתון שמרחתי מרוח סביב פי ועיניי נפוחות.
נאנחתי בשקט ולקחתי חתיכת נייר מאחד התאים. הרטבתי את הנייר וניקיתי את פניי משאריות האיפור. לאחר מכן ייבשתי את פניי הנקיות בעזרת נייר יבש, ושוב הבטתי במראה.
עיניי הירוקות היו אדומות, פניי חיוורות ושיערי מבולגן. שפתיי רעדו.
"את חזקה, את לא תתני לו להתקרב אלייך. הוא לא יפגע בך שוב." לחשתי לעצמי, עוצרת את הדמעות.
היום הזה אמור להיות יום שמח בשבילי, והנה אני, עוברת התקף חרדה ומרגישה שאני משתגעת. יופי לי.
שטפתי את פניי בפעם האחרונה ויצאתי מהשירותים, הולכת לכיוון הברה שלמרבה המזל, היה פתוח. רציתי לשתות ולשכוח. להפסיק לחוות את הכאב, ובמקום זה להנות בהמשך הערב.
"אפשר וודקה?" שאלתי את הברמן. הוא הנהן וכעבור כמה שניות הניח על הבר כוס קטנה, מלאה בנוזל ענברי. חייכתי אליו בהוקרת תודה וחטפתי את הכוס מהבר, מטה את ראשי ונותנת לנוזל לצרוב בגרוני.
לאחר מכן מצאתי את התיק שלי, חטפתי אותו ויצאתי מחוץ לאולם. היה קריר בחוץ, אך קור נסבל ואפילו מרענן.
הייתי היחידה שמחוץ לאולם.
הוצאתי את חבילת הסיגריות שלי מתיקי והדלקתי אחת, מצמידה אותה לשפתיי ושואפת את העשן שמרגיע אותח כל כך. נשפתח את העשן, והוא הסתלסל עד שנעלם.
מישהו בכלל תוהה איפה אני? אני מוכנה להתערב שרועי דופק עכשיו את הבלונדינית בשירותי הבנים.
איתי ואופיר בטח מתחרמנים על הרחבה, וליאור ושירן עוברים בין האורחים, רוקדים ושותים. הם בטח מאושרים.
רק לי אין אף אחד שידאג. לאף אחד לא אכפת ממני. אני סתם זאתי שנותנת כשצריך והולכת עוד לפני שמגרשים אותה.
ככה זה אני ורועי. זה הקשר בנינו. למה הרגשתי צביטה קטנה כשראיתי אותו ואת הבלונדינית נהנים כל כך? אני אמורה לשמוח בשבילו. אולי גם הוא מצא את האחת שלו.
רק אני שייכת לכל מי שצריך סטוץ.
***
נכנסנו לבית. אני, רועי והבלונדה. היא הייתה בין ידיו. נשכתי את שפתי התחתונה ולא העזתי להסתכל עליהם אפילו פעם אחת. ליבי התכווץ מכאב.
ברחתי מיד לחדר שלי. לא עניין אותי להתקלח, לא עניין אותי לשתות מים, כי אני כל כך צמאה.
רציתי להחליף לפיג'מה ולהרדם. לא רציתי לשמוע את רועי ואת הבלונדינית שלו מרעישים בלילה. רציתי שהוא יחבק אותי וישן איתי.
לא יהיה איתה.
החלפתי לבגדי שינה במהירות וקברתי את עצמי מתחת לשמיכת הפוך שלי. העיניים שלי נעצמו, וכבר שמעתי את רועי והבלונדה מצחקקים.
לאחר כמה דקות של צחקוקים שמעתי אנחה עצבנית,
"אתה רציני? מה הבעיה?" קולה הגבוה של הבלונדה נשמע מהחדר שלצידי.
"תלכי. פשוט תלכי מכאן!" שמעתי את רועי צועק. בחיים לא שמעתי אותו עצבני כל כך. מה קרה?
"מ…ה-"
"לכי!"
תקתוק עקבים, מלמולים עצבניים וטריקת דלת רועשת.
היא הלכה.
לפתע שמעתי את הדלת שלי נפתחת, והמיטה מתעכרת. הרגשתי נשימות על אוזני וראש נתחב בשיערי.
"בסוף זו תמיד את…" הוא לחש. הנחתי שהוא חשב שאני ישנה.
"אני תמיד חוזר אלייך. אני צריך אותך. את היחידה שאני רוצה להזדיין איתה, היחידה שאני רוצה לישון איתה ולצחוק איתה." הוא לחש, ליבי פעם במהירות.
הוא צריך אותי?
"את משגעת אותי מיום ליום, תום." לפתע קולו היה שקט מדי.
"את מזכירה לי אותה…" הוא המשיך, קולו נהפך לשבור,
"את אביה."
***
עוד פרק ארוך! אני גאה בעצמי!
אני אוהבת את הפרק הזה… אני חושבת שדברים מתחילים להיות ברורים יותר. אשמח לתגובות (: