טעויות שעושים בכוונה-פרק א

שם:זואי
גיל:21
סטטוס:רווקה ובתולה.
מקום עבודה: אין

אני בן אדם ילדותי, שאפתן ודרמתי. אני לא רואה בעצמי כאישה מושכת או כדמות כריזמטית. אני אפילו לא כישרון מבוזבז, טוב, מבוזבז-כן..כישרון-לא.
ההישג היחיד שאני גאה בו זה שכבר בגיל 20 עזבתי את הדירה של הוריי (וגם זה כי לא היתה לי ברירה, ההורים היתגרשו,אמא שלי עברה לגור עם בעלה החדש לאמריקה ואבא שלי החליט לפתוח את קרן החסכון שלו ולנסוע לטיול של שנתיים מסביב לעולם).
אפילו את הדירה הישנה שלנו הוריי החליטו למכור (\"למה את צריכה דירה של שלוש חדרים לעמצך? מאיפה יהיה לך את הכסף לשלם על ההוצאות?\").
רווקה, ללא מקום עבודה ובלי גרוש על התחת. ככה קיבלה אותי חברתי הטובה קרן לזרועותיה. נכון לעכשיו אנחנו גרות בדירת הקומותיים הקטנה של סבתא שלה. קרן חייכנית וכריזמטית, היא מאותן הבנות שמתאהבות בשניה ולהתאהב בהן לוקח אםילו פחות. סבתא של קרן בערך אותו דבר, רק בת 80. החדר שלי בדירה של סבתא של קרן קטן ומבולגן, אבל הן אף פעם לא נכנסות אליו. ולמה סיפרתי את כל זה עד עכשיו? טוב, התשובה די ברור לא?- את כל זה סיפרתי כדי להדגיש את היותי כישלון.

באותו יום קרן הפסיקה לבכות על החבר שעזב אותה והחליטה שהיא צריכה אחד חדש. השעה היתה 6 בבוקר כשהיא הודיעה לי על כך. היא החליטה לצלצל אליי לפאלפון ובכך להקדים את השעון המעורר שלי שמכוון בדרך כלל ל-12…
גיששתי בחדר החצי חשוך מסרבת לפתוח את התריסים או להדליק את האור. הצלצול המעצבן הגיעה מכיס אחורי של מיכנסי ג'ינס שהיו זרוקים על הריצפה.
"מי זה?" שאלתי מיד בלי להיסתכל על הצג.
"עבר שבוע בדיוק מאז שרון ואני ניפרדנו- אתמול בערב הכרתי מישהו בפייסבוק-חבר שלו עורך מסיבה היום בתשע במועדון בתל אביב והוא אמר שהוא יכניס אותנו לרשימת המוזמנים" אמרה קרן.
הרחקתי את הפלאפון מאוזני ובדקתי את השעה (עצלנית מדי לקנות שעון נורמאלי).
השעון הראה 06:07
"מה כאב לך להגיד לי את זה יותר מאוחר…משו כמו בעוד 7 שעות?" שאלתי ונתתי לעצמי ליפול חזרה על המיטה.
דלת החדר שלי ניפתחה וקרן עמדה בפתח לבושה בחזיית ספורט ומיכנסי ספורט קצרים.
"אני יוצאת לריצת בוקר ומיד אחרי שאני חוזרת אנחנו נוסעות לקנות משו ללבוש להיום, רציתי שתדעי את זה כדי שיהיה לך מספיק זמן להיתארגן עד שאני באה" היא עדין דיברה אל הפלאפון. הבטתי בא וניתקתי את השיחה.
"את תחזרי עוד שעה-ועד שנצא זה אולי יהיה שמונה.. החנויות נפתחות בתשע" גילגלתי סביבי את שמיכת הפוף שלי והיסתובבתי אל הקיר.
"נו ואנחנו ניהיה הראשונות להגיע- נקנה מהר כמה דברים ואז נחזור- באחד עשרה אני מתחילה משמרת עד חמש אז אנחנו חייבות לקנות הכל עוד היום בבוקר" היא אמרה.
"זואי..את מקשיבה לי?" שאלה אחרי כמה שניות של שתיקה מצדי.
"ממהאממ.." מילמלתי מנסה לחזור לישון.
"טוב זזתי" היא אמרה ויכולתי לישמוע את צעדיה פונות לכיוון המסדרון ויורדות במורד המדרגות.
היסתובבתי חזרה עם ראשי אל הדלת וסונוורתי מהאור שבא מהמסדרון. כיסיתי את פני עם הסמיכה אך ללא הועיל.
"קרן!" צעקתי "תסגרי את הדלת!"