אותה הילדה

הקירות האפורים כבר מתקלפים, העציצים שפעם השקתה באהבה נבלו ונזרקו לאשפה. הספה הישנה והבלויה שפעם אהבה לשבת בה עם משפחתה, כבר מתפוררת, ואיתה מתפוררים גם הזיכרונות. רק שספה קל להחזיר מחדש, אבל את הזיכרונות… כבר אי אפשר לשחזר.
המרפסת הגדולה שפעם היא הייתה יושבת בה עם אחיה ומביטה אל נוף נסגרה ואיש כבר לא נכנס אליה יותר.
שולחן האוכל הגדול והנאה שעמד במטבח, מכוסה במפה פרחונית שעליה נח זר פרחים ססגוני, התחלף בשולחן אוכל קטן ועלוב, בלי מפה עליו, חשוף ועלוב.
היא ישבה על השטיח החום והמלוכלך על הרצפה בסלון בישיבה מזרחית, בעוד עיניה עצומות. היא נזכרה בפעם, היא חזרה לחלומות המתוקים של הילדות שלה.
היא פתחה את עיניה בתקווה והביטה סביב. לא, הכול כמו תמיד. שום דבר לא קרה.
הדירה נשארה עלובה, והיא נשארה אותה נערה לבדה.
לא, היא מעולם לא סלחה.
היא מעולם לא שכחה שהשאירו אותה לבדה.
ולכן, היא נשארה אותה הילדה הקטנה, שפוחדת מעוד נטישה ומסתגרת בתוך עצמה.
ולכן, היא נשארה אותה הילדה הקטנה, שאף אחד לא אהב.
ומי שאהב, כבר לא לצידה.