אלף דלת והעמותה הלא-אוסטרלית לפעמים

ואז הוחלט לערוך השוואה בין הזמר הלא מגולח ההוא לבין איש אחד שהיה אוכל אבטיח שלם בלי לחתוך אותו למרות שלא היו לו שיניים. בצד של "המשותף" נמצא: אוהב לעשות אמבטיה, נוטה להשתעמם מעט יותר מהממוצע, מתחרט על הרבה דברים מהעבר, רווק, 99.98 התאמה גנטית לשימפנזה, חסר ביטחון עצמי, שונא אבטיחים, לא יודע לשיר. בצד של "השונה" הם מצאו: צבע שיער, לא/נוהג להתגלח, אי/קיומם של שיניים, לא/גבוה, לא/עבר מעולם התעללות מינית קיצונית.
בהמשך הישיבה של "העמותה הלא אוסטרלית לפעמים" הוחלט להצביע על שלושה נושאים:
1. פיטורי נשיא העמותה עקב מחדלים וביצוע גרוע של התפקיד (ההחלטה התקבלה – אפס מתנגדים)
2. ביטול תפקיד נשיא העמותה (ההחלטה נדחתה עקב וטו של החבר א.ד.)
3. מינוי החבר א.ד. לתפקיד סגן נשיא העמותה (ההצעה התקבלה – רק אחד התנגד – החבר א.ד.)
הנושא הבא על סדר היום היווה מקור לוויכוח ארוך בכל האסיפות, ועסק בעיקר בתלונות על החדר שבו קוימה האסיפה. זה היה כרגיל הנושא הפופולרי ביותר באסיפות "העמותה הלא-אוסטרלית לפעמים". התלונות עסקו בצפיפות, בעיקר, וגם בכיבוד שהוגש, ובחוסר הניקיון. "לפחות אין מחסור בכיסאות" ניסה א.ד. לעודד.
הנושא האחרון על סדר היום היה גיוס חברים חדשים לעמותה. א.ד., שהעלה את ההצעה לסדר היום, טען שמספר החברים כיום בעמותה (אחד) עדיין איננו משביע רצון, אע"פ שהוא גדול ממה שצפה לפני שנה, במסגרת תפקידו כחבר ועדת ביקורת.

* * *

היתה זו התקדמות עצומה מצידו של א.ד. (א.ד. = קיצור שמו של אלף דלת) – היכולת הזו לחשוב באמצעות מילים, השימוש בכל הידע הזה. הרצון לגייס חברים חדשים לעמותה הפיקטיבית היה מייאש עבורו, שכן ידע היטב כי הסיכויים שייתקל שוב ביצורים חיים (כאלה שניתן לראות בעין בלתי מזוינת, בכל אופן) היו נמוכים.

החדר היה בגודל שני מטר על שני מטר. בחדר היו מיטה, כיסא, קערה וכף. בחדר היתה דלת אחת, אבל היא היתה סגורה ומודחקת. לא היו חלונות או דלת או כל פתח אחר. דרך הסדקים שמסביב לדלת, שהיו קטנים מכדי לראות דרכם, עבר מעט אוויר וחדר מעט אור לחדר. כל רעש לא הגיע לחדר מבחוץ. ברגע שנולד א.ד. הוא הושם בחדר הזה. בשנים הראשונות חוברו צינורות לגופו של א.ד., דרכם הועבר אוכל לגופו וצואה ושתן הוצאו החוצה. בתהליך מדורג, שארך כעשר שנים, הוכנסו לגופו של א.ד. פחות ופחות מזון ומים, והוצאו מגופו פחות ופחות שתן וצואה. בהדרגה למד א.ד. להוציא את השתן והצואה בעצמו. את הצואה הוציא מגופו לתוך הקערה, ואת השתן לכוס. א.ד. גם התרגל לשתות את השתן ולאכול את הצואה. בגיל עשר כבר נותקו הצינורות מגופו ונעלמו דרך חור קטנטן שבקיר ממנו הגיעו, חור אשר נסתם מיד, וא.ד. ניזון אך ורק מהצואה ומהשתן של עצמו. מכיוון שזה היה תהליך הדרגתי, שארך שנים רבות, למד גופו של א.ד. להסתגל לסוג זה של הזנה.

סדר יומו של א.ד. היה די קבוע. (למעשה, לא היה זה ממש "סדר יום" כי א.ד. לא ידע מהו "יום". בחדרו החשוך לא נראה מעולם הבדל בין יום ולילה. מעט האור שחדר לחדר לא הגיע ונעלם בזמנים קבועים, שכן נבע בחלקו ממקורות מלאכותיים.) הוא ישן על המיטה, כשהתעורר, השתין בכוס וחרבן בקערה. לאחר מכן ישב על הכיסא, שתה את השתן שבכוס ואכל מעט מן הצואה שבקערה, באמצעות הכף. לאחר מכן ישב עוד, לפעמים עמד. לפעמים נשכב. לפעמים היה ישן, לפעמים ער. לפעמים השתין בכוס, לפעמים חירבן בקערה. לפעמים השתין קצת גם בקערה, בכדי גוון את ארוחתו. כמעט כל הזמן בהה בקיר. הוא הכיר כל סדק וכל חור בקיר. הוא הכיר היטב את הדלת, אך לא ניסה לפתוח אותה. מעולם לא ראה אותה נפתחת, ולא ידע כלל שהיא יכולה להיפתח. למעשה, מעולם לא היתה נעולה. היא היתה סגורה, ומכיוון שלא נעשה בה שימוש היה נדרש כוח בכדי לפתוח אותה, כך שרק אדם מבוגר יכול היה לפתוח אותה, וכשא.ד. היה מסוגל, פיזית, לפתוח אותה, הוא כבר ידע, כעובדה, שלא ניתן לצאת מהחדר, ולא ניתן להזיז את הקירות, כולל הדלת. בגיל 8 הוא פיתח פיצול אישיות ומאז לא הרגיש עוד בודד. א.ד. חי בחדר הנעול הזה עד יום מותו, בגיל 63. בסך הכל, היו לא.ד. חיים מעניינים ומספקים.

פעם, אחת, כשא.ד. היה בן 41, נפתחה פתאום הדלת בבת אחת, בזמן שישן, ולחדר נכנסו שלושה ליצנים רעשניים, כושי ענק ועצבני, ושתי ילדות תאומות. הם נכנסו ומיד סגרו אחריהם את הדלת. א.ד. התעורר בבהלה, ונדחק לפינת החדר, על מיטתו, כשהוא מבועת מפחד, ויחד עם זאת נדהם. בהתחלה עצם את עיניו בכוח, ואז לא יכול היה לוותר על המראות הללו, שהפחידו אותו מאוד אך גם היו מעניינים פי כמה וכמה מנקודת הריקבון החדשה שגילה על תקרת החדר שבועיים קודם לכן – הדבר המעניין האחרון שקרה לו. מעולם לא קרה לו דבר מעניין כמו כניסת החבורה הזו לחדר, והוא לא ידע מה רצה יותר – שזה יפסק או שזה ימשך. כל כולו היה נתון בסערת רגשות עצומה. הוא ידע כי לא יתכן שהוא מדמיין את היצורים האלו – הם היו מעבר לכל דמיון שהיה מסוגל לו. מעולם לא ראה יצורים אחרים, מלבד את גופו שלו, הוא גם לא ידע שיש יצורים אחרים בעולם, או שיש עולם מלבד החדר. הוא ישב שם דחוק לפינה, סוגר ופותח את עיניו בחוזקה. שתי הילדות התאומות התעלמו ממנו, וקפצו על המיטה שלו. לאחר מכן החלו לנגוע בו, בעיקר בשערו הארוך ובזקנו. הענק הכושי ישב בקושי על הכיסא. הליצנים קפצו זה על זה ולפעמים נפלו על התאומות או על הכושי. כולם עשו קולות ורעשים מאוד מוזרים. א.ד. לא היה רגיל לרעש שכזה, ולעיתים קרובות נאלץ לסגור את אוזניו בכפות ידיו. לאחר עשר דקות, א.ד. כבר לא עמד בהתרגשות, והכניס את ראשו בין ברכיו. ופתאום הכל השתתק. א.ד. הרים את ראשו וגילה שכולם נעלמו. הוא לא ידע ממה הוא פחד יותר – מזה שהם עלולים לחזור או מזה שהם עלולים לא לחזור.

שש שנים לאחר מכן, כשכבר היה משוכנע שדמיין את כל האירוע ההוא, הוא התעורר יום אחד וגילה שבכיסא שילדו יושב יצור שמעולם לא ראה. היה זה אדם זקן. א.ד. צרח בבהלה, ונדחק לפינה הרחוקה של החדר. הזקן לא רצה להפחיד את א.ד. והשתדל להיראות ידידותי. אך בכל פעם שדיבר או זז א.ד. נבהל מאוד. רק לאחר שעות ארוכות החלה סקרנותו של א.ד. לגבור על חששו, והם החלו לנסות לתקשר זה עם זה.

הזקן שהה בחדר שלוש שנים, עד שמת. א.ד. והזקן לימדו זה את זה דברים רבים. א.ד. לימד את הזקן לאכול את הצואה של עצמו ולשתות את השתן של עצמו, ולערבב לפעמים את הצואה עם מעט שתן, בשביל הגיוון. (לאחר מכן הם גילו את היתרונות שבשתיית השתן ואכילת הצואה של הזולת, והחלו להחליף ולערבב בין הצואות והשתנים.) הזקן לימד את א.ד. לדבר, לספור ולחבר מספרים, הוא לימד אותו על חפצים, המצאות, ארצות, מלחמות, צמחים, חיות, עמים ותרבויות. לעיתים קרובות הזקן לימד את א.ד. דברים לא נכונים, כמו למשל שאנשים באים לעולם באמצעות מקררים גדולים, או שכלבים לובשים גרביים, שלצבע הכחול קוראים "אדום" ולצבע האדום קוראים "כחול", שהוא (הזקן) אוסטרלי, ושהחיים מחוץ לחדר שונים מאוד מהחיים בתוך החדר. הזקן סיפר לא.ד. על הניסוי. הוא גם סיפר לא.ד. שהוא זה שיזם וביצע את הניסוי, ושהוא אביו של א.ד. (אך הוא שיקר לא.ד. בקשר למשמעות של המושג "אבא"). הזקן גם נתן לא.ד. את שמו. הזקן גיחך בעצב כשהסביר שבעצם הניסוי הצליח, ועכשיו א.ד. הוא מאולף-דלתות. א.ד. לא אהב שהזקן אמר עליו שהוא "מאולף דלתות" וגם לא אהב את השם שנתן לו, אלף דלת, אבל הוא לא רצה לגרום לזקן לפתוח בשיחה על הדלת. הוא פחד מהדלת. כבר זמן רב הוא הבין – זה היה אחד הדברים הראשונים שהזקן הסביר לו – שאפשר לפתוח את הדלת ולהגיע למקום שהוא לא החדר. אבל הוא העדיף לא לחשוב על זה. הוא פחד לגלות שאפשר לפתוח את הדלת, ולגלות ליצנים, וכושי ענק, וילדות תאומות שנוגעות בזקן, ומלחמות וחיות ויותר מידי דברים שהם יותר מוזרים ומפחידים מסדק חדש בקיר.

אחרי שהזקן סיפר לא.ד. על המצאת הסיבות, הזקן וא.ד. הקימו את "העמותה הלא-אוסטרלית לפעמים". הכלל היחיד של "העמותה הלא-אוסטרלית לפעמים" היה שחברי העמותה היו צריכים לוותר על הנחת הקשר הסיבתי בין דברים. לא כל הזמן, אבל לפחות לפעמים. אחרי שהזקן מת, א.ד. המשיך לקיים את אסיפות "העמותה הלא-אוסטרלית לפעמים" מידי חודש, וניזון מהגופה של הזקן במשך כמעט שנה. תקוותו של א.ד. להביא לשינוי חברתי משמעותי באמצעות העמותה התבדתה, אך לזכותו יאמר שהעמותה לפחות גם לא הזיקה – שלא כמו רוב העמותות.