העולם בו אנו חיים פרק 1

מה אפשר לאמור על מפגשים משפחתיים?! עם הגעתם ראשונים, מתפתחת שיחה מרתקת או משעממת בינך לבין המארחים. הדפיקה השניה בדלת או מצילה או הורסת. כך או כך, נפסקת השיחה בינך לבין המארחים, ובשלב הזה המארחים מביאים כיבוד בזמן שמחקים לדפיקה השלישית. עם יש ילדים בזמן הזה, בתחילה מתפתחת ביניהם שיחה, ולאחר מיכן מתפתחת למשחק כולשהו.
כשנשמעת הדפיקה השלישית בדלת והאורחים הבאים מגיעים, כל המשפחה קמה לברח את האורחים הבאים. חיבוקים, נשיקות, ולחיצות ידיים מוחלפים בין כולם, ומתחילה המולה ענקית של דיבורים בזמן שמחקים לאורחים הבאים. כשהאורחים הבאים מגיעים, הם ניכנסים לתוך מקהלה ענקית של קולות ודיבורים, לבית שוקק חיים.
ובכל זאת, כול משפחה שונה מאחרת; אולי במשפחה מסורתית שרים שירי חג ומספרים סיפורים, כשבמשפחת פשע צוחקים ומספרים בדיחות כשמישהו תלוי הפוך מהמנורה שעל התקרה.
…
פתחתי את דלת המכונית, יצאתי מימנה וסגרתי בקול, בזמן שאימי נעלה את המכונית.
השתהתי מעט מול הבניין. הביניין רחב, גבוה, ולבן כולו. אני זוכר שפעם הוא היה חום ומתקלף, אבל לאחרונה סיידו אותו, והעניקו לו צבע לבן ונעים. הדשא הלא מושקה היה חום ויבש, אבל זה לא נורא, כי אני יודע שבעונת הגשמים הוא יצמח מחדש. מכמה מהחלנות בבניין בקע אור, ואחרים היו חשוכים.
ביחד עם שמי הדימדומים הסגולים-שחורים והמעוננים בעננים אפורים, ביחד עם זה המקום נראה צבעוני כמו גן חיות.
מכונית לבנה עברה בכביש בנסיע איטית. "אימא, חכי." לחשתי לאימי והצבעתי על המכונית הלבנה, שהיתה עסוקה בלמצוא חניה. אימי חייכה בזמן שדודי ודודתי, איציק ומוריה, יצאו מהמכונית. "שלום…" אמרו כשזיהו אותנו. "מה שלומכם?" שאלה אימי.
"אנחנו? בסדר גמור. מה איתכם? אתם בסדר?" אמרה דודתי.
"מצוין." אמרה אימי וחיבקה את שניהם.
"מה שלומך?" שאלו אותי.
"בסדר." אמרתי ונתתי לשניהם כיפים.
הלכנו שלושתנו לכיוון הכניסה לבית, דודי עם התספורת הקוצית כתמיד, דודתי נמוכת הקומה, אני עצמי יותר גבוה מימנה, אימי עם חצאית זונתית וגרבונים, עם אודם וחולצה קצרה וכמות מוגזמת של בושם, ואני עם חולצה ארוכה כשורה לי כמו חגורה, ומשתרכת מאחורי כמו גלימה קצרה, במיכנסיים ארוכים וחולצה אדומה.