פירגנת או פיקששת

יום ראשון
אני מתהפכת לצד שני ומתכרבלת בשמיכה בנמנום. יש עוד כשעה לפני שהשעון יצלצל ואצטרך לקום לעבודה. יום ראשון אהוב עלי במיוחד, כי יעלי מתחילה ללמוד רק בשעה השלישית, ולא צריך למהר להביא אותה לתחנת האוטובוס בשבע ורבע. אני מנסה לחזור לחלום שנקטע לפני רגע. חלמתי שאני יושבת בחוף עם עלות השמש, לוגמת קפה אלוהי. בעצם אני לא רוצה לחזור לחלום הזה, נזכרתי שהופיע שם מיכאל, השכן מלמעלה, וניסה לשכנע אותי להחליף את הקפה בתה ירוק! חלום בלהה!
״אמא, קומי!״
אני מאד מקווה שגם זה חלום. העיניים שלי מסרבות להיפתח.
״אמא! חייבים לצאת יותר מוקדם היום! קומי!״
שש?! אני מצליחה לראות את השעון דרך חריץ קטן בעין אחת. אתמול קראתי עד שתיים בלילה בידיעה שהיום אוכל לישון עוד שעתיים, ועכשיו קשה לי להתעורר.
״שכחתי להגיד לך אתמול״, אומרת יעלי, ״קבעתי ללמוד לבגרות בהיסטוריה היום בשבע, לפני הלימודים״.
״בשבע?! עם מי קבעת?״
יעלי מסמיקה ואומרת בביטול ״סתם, עם עידו, הוא ממש טוב בהיסטוריה״.
אני מקווה שלעידו אין מקצועות נוספים בסילבוס שלו, כמו לשון, למשל.
״טוב, אני קמה, אני ממילא כבר ערה. אתאושש אחרי כוס קפה״.
״לא! אין זמן, אמא! אני ממהרת! תשתי קפה בעבודה!״ עיניה היפות נוצצות מהתרגשות ומאיצות בי. היא כבר לבושה ומאופרת, תלבושת בית הספר המשעממת מתוגברת באביזרים אופנתיים.
אני נכנעת. אני מוכנה תוך עשר דקות, שותה כוס מים במקום הקפה המיוחל. יעלי כבר מוכנה ומנצלת את הזמן לתקן את האיפור מול המראה.
״יצאנו מוקדם, אז לא יהיו פקקים בדרך, את יכולה לקחת אותי עד בית הספר במקום להוריד אותי בתחנת האוטובוס?״
עיניה שוב מפצירות בי. אני מבינה את המבט ומסכימה. בשעה כזאת מוקדמת נוכל להגיע לבית הספר תוך עשר דקות. בדרך כלל אנחנו יוצאות מהבית בשבע ורבע לפני הפקקים. תמיד יש מישהו שמחפש חנייה ברחוב הצר שבו אנו גרים ומעכב אותנו, ואז יעלי מבקשת שאוריד אותה אחרי הצומת, בתחנה הבאה, שבה עוברים יותר קווים המגיעים לבית הספר. אנחנו נכנסות לאוטו, יעלי מסתכלת עלי בתחינה שאמהר. אני מקישה את הקוד ומתניעה… מנסה שוב.. שקט. האוטו לא מניע.
יעלי נלחצת ״אמא, מה קורה?״
״לא מניע. כנראה נגמר המצבר״.
״אבל עידו…״ ושוב העיניים אומרות הכל.
אני רואה את מיכאל השכן יוצא לכיוון הרכב שלו, בידו כוס תרמית. אני אפופת קנאה. הייתי הורגת עכשיו בשביל כוס קפה.
״מיכאל, אתה נוסע לכיוון מרכז העיר? אתה יכול לקחת את יעלי לבית הספר?״ קראתי לעברו, ״נגמר לי המצבר ויעלי ממש ממהרת״.
״כן. בשמחה. הייתי מתניע לך את האוטו, אבל אין לי כבלים״.
יעלי יוצאת מהאוטו בטריקה, בלי לומר שלום, ורצה לרכב של מיכאל.
אני נאנחת. היום עוד לא התחיל, וכבר יותר מדי התרחשויות לפני הקפה. אזמין את שירותי הדרך להתניע את האוטו, כי בשעה כזאת מוקדמת בטח אצטרך לחכות הרבה זמן עד שיעבור מישהו שיכול לעזור לי.
טוב שיש לי את המספר מהפעם הקודמת כשנגמר המצבר, לפני ארבע שנים בערך.
״שירותי דרך, שלום. מדברת מיטל״ נשמע קולה חסר הסבלנות של המוקדנית. לא היה מזיק לה להירגע עם כוס קפה, אני חושבת לעצמי.
״שלום, הרכב שלי לא מניע, את יכולה לשלוח מישהו שיתניע לי?״
״מספר רכב״
״444-123״
״רק רגע… כן מצאתי. תנסי להתניע שוב.״
״ניסיתי, לא מניע״ אני עונה מבלי לנסות.
״את יודעת שאם לא תהיה בעייה באוטו תצטרכי לשלם שלוש מאות שקל? את רוצה לבטל את הקריאה?״
מה היא חושבת שאני מתקשרת אליה סתם בשביל הכיף?
״לא, אני לא מבטלת. האוטו לא מניע״.
״טוב, תחכי ליד האוטו. תוך ארבע שעות נגיע אלייך״.
״ארבע שעות? אפשר להתקשר אלי רבע שעה לפני שהשירות מגיע?״
״לא גברת! תחכי על יד האוטו. אם לא תהיי שם כשהשירות מגיע, הוא לא יחכה ותיקנסי בארבע מאות שקל. את רוצה לבטל?״
״לא, לא, אני אחכה״ מלמלתי בכניעה. פינטזתי בקנאה על הכוס התרמית של מיכאל, מלאה בקפה חם…
ברגע שאני גומרת לבטל את פגישות הבוקר בעבודה, מופיע לידי רכב השירות. עברו לא יותר מחמש דקות מהקריאה, ואחרי שתי דקות נוספות, הוא כבר בדק והחליף את המצבר המת והושיט לי חשבונית על ס״ך שש מאות וחמישים שקל ותעודת אחריות לשלוש שנים.
לפני שהספקתי להודות לו, הוא נעלם כמו פנטום.
שוב אני נאנחת, לפחות אגיע לעבודה בזמן ואשתה כוס קפה סוף סוף.

יום שני
השעון מצלצל בשש וחצי כרגיל. אני פוקחת עיניים ורואה את יעלי עומדת ליד מיטתי, לבושה ומוכנה כבר לצאת.
״בוקר טוב, יעלי. קרה משהו? למה את מוכנה כל כך מוקדם?״
״לא קרה כלום״ היא עונה, ״אבל את יכולה להתארגן מהר? קבעתי עם עידו בתחנת האוטובוס בצומת בשבע ורבע״.
אני מבינה שאין לי הרבה ברירות. רק אשתה כוס קפה ואתאושש מייד.
״תוותרי על הקפה טוב? תשתי בעבודה״. אני מוותרת. אין לי סיכוי לשנות את דעתה של בת עשרה נרגשת.
אני מוכנה תוך עשר דקות ושתינו יוצאות לנסיעה ברחוב הצר. לפחות היום לא חששתי שהאוטו לא יניע.
פתאום קופצת מישהי לכביש, חוסמת את הדרך ומנפנפת בזוג כבלים. אדום ושחור. שיערה הקצר פרוע מהרוח והיא לא נראית לגמרי נורמלית.
״עצרי!״ היא צועקת לעברי, ״תעזרי לי להניע, המצבר שלי מת״. אני צופרת ומנסה למצוא דרך לעקוף אותה או להפחיד אותה כדי שתזוז.
״אין לי זמן. אני ממהרת ואני לא יודעת איך מתניעים״ אני צועקת לה בחזרה דרך החלון.
לרגע חששתי שזאת מתיחה, אולי חיים הכט מתחבא בין המכוניות ובזה הרגע אני מככבת בתכנית ׳פירגנת או פיקששת׳, אבל האישה שמולי לא מרפה.
״בבקשה! אני מחכה כאן כבר עשרים דקות! אף אחד לא רוצה לעזור לי!״ היא מייבבת והדמעות מתחילות לזלוג על לחייה, ויעלי מביטה בה כלא מאמינה.
״למה לא התקשרת לשירותי דרך?״ שאלתי, ״הם מגיעים מיד״
״התקשרתי, אבל ענתה לי גועלית אחת בשם מיטל. היא אמרה שיגיעו לכאן רק עוד ארבע שעות, וחוץ מזה היא אמרה שאם אני בוכה אז אין על מה לדבר וניתקה את השיחה.״
אני נאנחת… ״יעלי, נעזור? רק כמה דקות ונספיק עוד להגיע לתחנה בזמן״
יעלי מושכת בכתפיה וממלמלת בשקט ״אוקיי״. ובזווית העין אני רואה אותה מסמסת ״חכה לי. אישה מטורפת חוסמת את הדרך״.
מאחורי כבר משתרך תור ארוך שבראשו מיכאל השכן, אני רואה במראה שהוא שותה בנחת מהקפה שהביא איתו.
על יד האישה המוזרה מופיע איש נמוך ושמנמן, בטח בעלה. ניגש אל הרכב בצעד החלטי. הוא יודע שאנסה לנצל הזדמנות לברוח משם מבלי לעזור. בניגוד לאישתו, הוא רגוע, ומסתכל עליה באדישות.
״הוא מורה לנהיגה״ אומרת האישה הבוכייה בגאווה, ״הוא יעזור לנו״. לא הבנתי למה מורה לנהיגה נחשב כגאון בענייני התנעת מכוניות, אבל לא הגבתי. אעשה הכל כדי שנוכל להמשיך בדרך.
המורה לנהיגה מתחיל לתת לי הוראות כאילו אנחנו בשיעור ״ימינה… כל ההגה שמאלה… רברס… עכשיו שוב כל ההגה שמאלה, תתקרבי… זהו, תעצרי. תפתחי מכסה מנוע…״
תוך דקה הכבלים חוברו והמכונית הניעה. האישה הבוכייה ניגבה את הדמעות ״תודה, באמת תודה… אף אחד לא רצה לעזור״ אני מסתכלת סביב שוב, מוודאת שחיים הכט לא קופץ מבין המכוניות להעניק לי מדליה.
״חכי רגע״, יעלי יוצאת מהרכב, מדברת עם המורה וחוזרת עם כרטיס ביקור.
״הוא נראה כמו מורה טוב, עידו רוצה להתחיל ללמוד נהיגה בקיץ. המורה הבטיח לתת לו הנחה כאות תודה.״
״אני מקווה שלא עיכבנו אותך יותר מדי", אמר המורה.
"זה בסדר" עניתי, "תגיד לאשתך שלא תילחץ כל כך. הכל מסתדר בסופו של דבר"
"אשתי? לא, זאת בכלל לא אשתי. סתם עברתי כאן בדרך מהאוטו שלי ורציתי לעזור"
"זה האוטו שלך?" הצבעתי על רכב סמוך עם לוגו של בית ספר ללימוד נהיגה, "אז למה לא התנעת לה בעצמך?" התפלאתי.
"השתגעת?" אמר, מבלי להתייחס להאשמה שבקולי, "זה טירוף להפסיד כזה מקום חנייה טוב."

שתי דקות אחר כך אני עוצרת בצומת ויעלי יוצאת מהרכב. עידו כבר מחכה עם מגש מקרטון ממוחזר ושלוש כוסות מבית הקפה שבפינה. הוא מתכופף לעבר החלון.
״אני עידו, נעים מאד" הוא מחייך ומושיט לי את ידו ויעלי מסתכלת עליו בהערצה, "תודה שהבאת את יעלי מוקדם. אנחנו חייבים ללמוד לשון.״ לשון?!! ״הבאתי גם לך כוס קפה, יעלי סימסה לי שלא הספקת לשתות הבוקר.״

יום שלישי
אני חולמת על כוס קפה ענקית, ריחנית…
זה לא חלום. אני פוקחת עיניים ויוצאת מהמיטה לכיוון הריח.
יעלי כבר מוכנה, מוזגת קפה לספל החביב עלי ומושיטה לי.
"בוקר טוב, אמא" היא אומרת, "באמת תודה שאת מסיעה אותי כל בוקר, אבל את יכולה להזדרז קצת? קבעתי ללמוד…"
אני נאנחת.