*אין לי מושג איזה שם לתת לזה* – פרק 1

מלאך המוות-
השמש בשעה הזו כבר הסתלקה ופינתה מקום לירח שהחל להאיר, הפנסים נדלקו והרחובות התמלאו. חשד לגשם היה על פי השמיים החשוכים שהיו כל היום והריח הקריר באוויר.
בנקודת התצפית שלי על עיר מלאת האורות הזו, הוצאתי מכיס מעילי דף מקופל בדייקנות, כל הדף מלא בשמות אנשים, על רובן קישקשתי כבר, מסמן את מי כבר לקחתי ותורו של מי טרם מגיע ללכת לעולמי שלי.
"דרו דוויס"
השם הבא ברשימה שלי, עליו עוד לא קישקשתי.

דרו-
כל כך הרבה אנשים הולכים מסביבי לכיוונים שונים אבל אני מרגיש כאילו כולם הולכים כנגד כיווני, כמו להקת דגים ששוחה יחד לכיוון אחד ואני רק דג אחד שונה שהלך לאיבוד בתוך להקה זרה.
מרוב אורות ורעש והבלאגן שהיה בחיי, הראייה שלי החלה להיות מטושטשת, את משקפיים שלי בנוסף לכל שכחתי בבית.
להתרחק מכל הבני אדם היה המטרה שלי בחודשים האחרונים, אבל ברגע זה בדיוק חשבתי שיהיה חכם יותר להשתלב ולהיראות כחלק מההמון הממהר.
יד כבדה וחזקה תפסה בזרועי וכאב פילח בה, החנקתי את אנחת הכאב שרצתה להתפרץ.
"מצאתי אותו!" צעק האיש שתפס בידי, התחלתי לנסות להתרחק, להעיף את ידו, הוא היה חזק ממני, מבוגר ממני וקשוח יותר. אבל התעורר בי פרץ אדרנלין והרצון לחיות והרצון לבוא למשפחתי שתגן עליי, הצלחתי להעיף את אגרופי באוויר ופגעתי במשהו, פגעתי באיש, האחיזה בידי נהייתה חלשה יותר והרגליים שלי התחילו לרוץ כאילו לא היו שלי, עוד אף פעם לא רצתי מהר כל כך בשיעורי הספורט כשהייתי עוד בתיכון ועוד בהתחשב בעובדה שכאשר אני רץ עכשיו אני נאלץ להשתמש בשרירי הידיים שלי ולדחוף אנשים מדרכי כשאני צועק בקול רועד "זוזו מדרכי". האנשים מתחילים להיבהל, כמה צעקו לעברי קללות.
שמעתי את צעקות הגבר שתפס בי מלפניי, הבנתי שהם היו שניים, צועקים לי "תעצור, זה עדיף בשבילך".
היכן השוטרים הארורים ברגעים כמו אלה.
דחפתי ילדה נמוכה בעלת תלתלים זהובים ומבט מפוחד שחדר לתוך המוח שלי, המבט המנצנץ שלה גרם לי לצמרמורת, השניה שבה החזרתי לה מבט אומלל היה ארוך מאוד עבורי מכיוון שהיא הזכירה לי את אחותי הקטנה שהעריצה אותי כי הייתי פעם אדם הגון וטהור ואני נטשתי אותה עם הוריי המקשים על חיי ויקשו על חייה, הייתי אנוכי, עזבתי את הבית עם חלומות גדולים ומפגרים ועברתי לגור בניו יורק, החיים רק התדרדרו מאז.
השביל שבו הלכתי מאז הוביל אותי למצב הנוכחי.
האינטואיציה לחשה לי שהלילה אקבל את העונש על נטישת אחותי היקרה –קירה.
הריצה שלי התחילה להיות איטית יותר.
שקעתי במחשבות על קירה, אולי יהיה לי סיכוי לחזור לזרועות התמימות שלה שיתנו לי תקווה שכל האנושות עוד יכולה להיות נחמדה יותר.

מלאך המוות-
הנה הוא, דרו דוויס רץ כמו עכבר ניסויים במבוך עשוי מאנשים, אני מזהה שני בריונים שברור לי כי הם רצים אחריו, הבנתי שדרו רק עוד טיפש ניו יורקי שהולך לשלם על כספו בדמו.
התחלתי לעקוב אחריהם, אחרי המתרחש, הייתה לי תקווה שהלילה עבודתי תהיה יותר מעניינת מבחור שמן שנחנק מנקניקיה ועלי לשלוח את נשמתו לגן עדן.
לא חוויה מעניינת במיוחד, אנשים מהסוג הזה פשוט שואלים אותי "למה?" אני מושך בכתפיי ושולח אותם לדרכם, בעבר, כשרק התחלתי כך לומר – בעבודתי. הייתה בי עוד רגישות, אבל התחלתי להיתקל עוד ועוד באנשים שמתים במוות מאוד טיפשי, הם יכלו לחיות, היו להם דרכים להיות מאושרים והם לא ניצלו אותן, אני הייתי יכול לחגוג אם הייתי הם.

דרו –
פניתי לסמטה חשוכה, תחושת בטחון ושקט עטפה אותי רק לרגע כי כבר כמעט מיד שמעתי את קול הגברים שרצו את הכסף שאין לי ולא יהיה לי או שהם כבר רצו את גופי המת.
בין שני בניינים בהם היה ברור לעין שהתגררו אנשים, על פי המראה של הכביסה המתייבשת והבניין הישן, הם לא היו עשירים יותר ממני, אולי חלקם נרקומים כמעט כמוני.
לאן הובלתי את עצמי, אני תופס את ראשי, תופס בשיער שלי, הייתי יכול להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית אם הוריי היו אומרים לי שאני יכול.
הרגשתי ידיים קשות תופסות בי.
אני מבין, שאני בנאדם בעל אופי חלש, שנתן להרבה הזדמויות בחיו לנזול מבין אצבעותיו.
אני מרגיש איך סכין קרה מוצמדת לגרוני.
כל חיי עוברים מול עיני כמו שתמיד דמיינתי.
אני כילד קטן עם שיער שחור כפחם ועיניים אפורות עם גוון ירקרק, נראה ילד נהדר, עם עתיד טוב, בבגדים טובים עם הורים שהמשכורת שלהם היתה מרשימה, אני רואה כנגד עיני איך הילדים בבית ספר לא מבינים למה אני יושב בספריה בהפסקות.
אני רואה את לידת אחותי.
אני רואה איך מנסים להטביע את פרצופי באסלה בבית ספר.
אני רואה איך אחותי לומדת להגיד "אני אוהבת אותך דרו"
אני רואה איך אני מתאהב לראשונה בנערה הלא נכונה ומגן עליה כשחבר שלה נותן לה סטירה במקום פומבי ולבסוף אני מתערב בקטטה שבה אני מפסיד והופף לבדיחה.
אני רואה כיצד אני חושב לפעמים על התאבדות אבל משכנע את עצמי שזה משהו שאנשים פסיכים עושים ואני בסך הכל אדם לא רצוי בתיכון.
הזמן עובר ואני עוזב את הבית אחרי ריב סוער עם הוריי ומחליט להיות צייר או סופר, אני כבר לא בדיוק זוכר, בכל מקרה נכשלתי למרות שאמרו שאני מוכשר, התדרדרתי לסמים ולחובות בניו יורק השנואה עליי והנה אני כאן, זרקתי את ההנאה הפשוטה של לייצור פנים עדינות עם צבעים על בד, או ליצור יצור חיי ההולך על שניים בעזרת עט ודף.
זרקתי את הכל בשביל כלום.
הכאב מפלח את כל גופי ואני רואה חושך.

מלאך מוות-
כאשר בן אדם עומד לפגוש אותי, הוא רואה כל חיו כמול עיניו, לדעתי זה פשוט עינוי לראות איך אתה מאבד את הכל בעצם.
הייתי בסמטה, בלתי נראה לרוצחים.
הסתכלתי על גופו החסרת תנועה של דרו כשדמו זורם מגרונו לחזהו שאינו נע עוד בגלל פעולת הריאות.
מכונית שחורה נכנסה לסמטה שהיתה רחבה מספיק למכונית אחת להיכנס והרוצחים נאחזו בגופה של דרו.
עמדתי לגשת אל הגופה אבל נעצרתי, נלקחתי ממקומי ולא הייתי עוד בסמטה, זומנתי.
"למי לאזעזל מתחשק לזמן את המוות בלילה?" אמרתי לתוך החלל החשוך שהייתי בו עכשיו, שמעתי ציוצי עכברושים ואת כפות רגליהם טופחות על הרצפה כשהם רצים ונבהלים מהקול שלי ששבר את השקט.
כנראה אני במקום נטוש, היה ריח של עובש באוויר. לא נהנתי מהסיטואציה בכלל, לא רציתי שדרו ילך לשוטט ברחובות וזה רק יעשה בלאגן בשבילי ובשביל האנשים שעוד חיים.
עשיתי צעד קדימה אבל זה היה כל גבולות התנועה שלי, הבנתי שהייתי כלוא על ידי סימן פשוט שימנע ממני לצאת מגבולותיו, דרך החושך הבלתי נסבל והכמעט מוחלט, זיהיתי את הסימון השטני על הרצפה שצוייר בדייקנות בגיר לבן על הרצפה האפורה, הסימון שיכלא אותי – המוות הארור. יש סימון דומה כמעט לכל ייצור שנכנס לקטגוריה שלי. אבל לזמן אותי זה לא דבר פשוט בכלל, למי יהיה את הסבלנות והידע להשיג את מה שצריך כדי לזמן אותי תהיתי לעצמי.
מאולם עוד לא זומנתי בעבר, אף אדם לא היה מפגר מספיק כדי לזמן את המוות, או אולי פשוט אני לא היה זה שזומן. אני פעם הייתי מפגר מספיק, כשהייתי חיי ונראה לאנשים החיים.
זימנתי את המוות, מההשלכות בהתחלה הייתי מרוצה ואז התחרטתי, כרגע כבר לא אכפת לי.
הכנסתי את ידי לכיסי המכנס שלי, מביט מסביב וקורא אל החושך "בשביל מה כלאת אותי פה? זה לא יעצור שום מוות, יש עוד כמוני". לא קיבלתי תשובה מיידית.
נשמעה אנחה לאחר כמה רגעים ואיתה תשובה "ומה אם" עצירה קטנה. "ימות כל מי שאחראי למוות? אנשים יפסיקו למות." זה היה קול של גבר.
גיחכתי בתגובה. "אתה לא יכול להרוג את המוות, תפסיק לקוות לזה שכל אהוביך ישארו בחיים. אם הם ישארו, אנשים אחרים ימותו במקומם וזה פשוט לא הוגן לשחק ככה בגורל".
הייתה שתיקה, והוספתי "בכל מקום אליו תלך תמיד יהיה מוות".
"אתה טועה אדון מלאך המוות" הוא פנה אלי בטון קצת מתנשא והבליט את המילה מלאך בצורה כאילו הוא נגעל מזה.
שמעתי צעדים מאותו הכיוון מאיפה שבא הקול אבל בכל המקום החשוך הוא היה רק צורה שחורה נוספת.
"אתה לא תהרוג את המוות, אתה תמים כילד" אמרתי לו, לא האמנתי שבנאדם יכול להיות כל כך טיפש.
"ממ.." הייתה כל תגובתו למילים שלי וזה התלווה באותו גיחוך מתנשא שהיה דומה לשלי.
לא הורדתי את עיני מהצורה השחורה, עקבתי אחרי כל תנועה קטנה שלו והוא התקרב לעברי. גופו נהיה לי קצת יותר ברור, הוא היה גבר בוגר ועל ראשו תלתלים קצרים ובהירים, זיהיתי שהוא החזיק משהו חד.
"לדעתך הסכין הזו תהרוג אותי?" דיברתי בטון הכי מזלזל שהיה לרשותי.
ברגע אחד, האווירה האיטית המתוחה השתנתה.
הוא ניתר לעברי עם הסכין הוא היה מהיר ומאומן, הוא רצה לפגוע בי ובשטח המוגבל שהיה לרשותי בגבולות הסימון שכולא אותי התחמקתי, הצלחתי להיות מהיר יותר ממנו.
הדבר החד שהיה בידו היה נראה יותר כמו חרב קצרה.
הוא ניסה לפגוע בי שוב, צעדתי לאחור רחוק מדי. במבט מבולבל גם אני וגם הוא הבטנו במבט מהיר על הרצפה, יצאתי מגבולות הסימון כשהוא נראה עדיין מצויר היטב, הוא לא נהרס לא ייתכן שיכולתי לצאת.
חיוך התפשט על פני ותפסתי בכתפיו של התוקף, ראיתי את עיניו ננעצות בעיני לא בבלבול, יותר במבט שהבין משהו שהוא תהה לגביו.
לא חשבתי מה אעשה עכשיו, הייתי מהיר יותר אבל מאומן פחות, יצאתי טיפש בסיטואציה והוא הספיק לפגוע בחרבו ביד שלי ושריטה רחבה נראתה על הזרוע שלי, הכאב היה חד ושורף והחלטתי לסגת. תפסתי בידי, הכאב היה אנושי מדי.
החזרתי את עצמי לסמטה שבה מת דרו, נאנחתי בהקלה לכך שיכולתי ככה פשוט לסגת.
הכאב בידי לא הפסיק ודיממתי, הורדתי את הגקט וזנחתי אותו על הרצפה הרטובה והמלוכלת והרמתי את השרוול הקרוע, מגעו של השרוול עם זרועי היה נורא ונשכתי את השפה בכוח.
דבר כזה קרה לי רק עוד כשהייתי בן אדם, ההרגשה הייתה עבורי כמו זרה וחדשה כעת.
שאלות התחילו למלא את מוחי והאשמתי את הכל בעובדה שלא הייתי מלאך מוות מטבעי.

דרו-
כל רחובות העיר והאורות שלה נראו מעומעמים בצבעם. הירח האיר על העיר המתרוקנת, כל העולם בעיני נראה כמו מימד שונה ואני רק מסתכל עליו מהצד.
אף אחד לא שם לב אלי וכאשר נגעתי באנשים העוברים, היד שלי פשוט עברה דרכה, הזדעזתי.
מלפני כמה דקות עוד הייתי בפאניקה, צעקתי וניסיתי לעצור אנשים ברחוב כי בעצם לפני כשעה הרגו אותי, הייתי בטוח בזה שהרגו אותי, הייתי בטוח שאראה חושך וזהו, כי גן עדן וגהנום לא היו נשמעים לי הגיוניים.
אני לא בטוח, אני חושב שאני מת, מדוע אני מסתובב עדיין כאן בין החיים, אם זה גן עדן אני לא מרגיש שלווה ואושר, אם זה גהנום, אני לא כזה סובל.
הדהימה אותי המחשבה שאני רוח רפעים, הידיעה של מה קורה אחרי המוות הייתה מבלבלת.
האם כולם מסתובבים כמוני לאחר שמתים, מנסים למצוא סגירת מעגל ואז נלקחים לעולם הבא?, שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות.
הגשם שהובטח הבוקר בחדשות התחיל באיחור נוראי, אפילו הטיפות עברו דרכי. הרמתי את ידי והסתכלתי על הדרך בה הטיפות פוגעות בכפות ידי שלא אוספות אותן אלא נותנות להן להמשיך ולעבור דרכי ואז הן נוחתות על האספלט.
הרגשתי ריק מבפנים כי זה לא מה שרציתי, נאחזתי בזכרונות הטובים על חיי שיגרמו לי לחשוב שכל זה לא היה סיומת לחיים חסרי מהות, זה לא עזר אבל נאחזתי ברצון לשנות את הכל.
גבר גבוהה וחזק עבר דרכי והפעם זה היה שונה, הרגשתי אותו והמגע דיגדג, הסתכלתי עליו והוא חיבק את עצמו ולרגע נדהם מהגל קור שעבר בו – אני כנראה.
ותהיתי אם בכל פעם שהרגשתי גל קור זה היה בגלל מגע עם רוח רפאים.
נשארתי במקומי חסר הבנה ומפוחד, אבוד תחת הגשם שהתחלתי להרגיש.

המשכתי לצעוד, הצצתי לבחור צעיר ברחוב בטלפון כשהוא בדק את השעה, והיא הייתה כבר 3 לפנות בוקר. לאן אני אמור ללכת עכשיו. חשבתי תמיד שרוחות כלואות במקום בו הן מתו אבל אולי בעצם הן יכולות ללכת למקום בו הן יקבלו את סגירת המעגל, שזה בהחלט לא בסמטה ההיא.
לכן אני משוטט.
אני משתוקק לרוץ לבית הוריי כי בעיר הזאת השארתי רק כתם אפור חלש, אבל אני מפחד כי אני לא יודע מה אני אעשה שם בבית שלהם.
כשהגשם נפסק, ההרגשה שאני עוד קצת חיי, ההרגשה של הגשם על גופי, נפסקת.