מנסה לשכוח אותך
אני מנסה לשכוח את מראה פנייך,
את הדרך שבה דיברת עם אחרות,
כשצחקת, כשהשיחה זרמה בקלילות,
אני מנסה שלא לבוא יותר כדי לא להיתקל בך,
למרות שלפעמים אני נכנעת לפיתוי,
אני מנסה לא לפתח ציפיות.
אתה היית הסימן שלי, או לפחות כך חשבתי.
ביקשתי דרך חדשה, הזדמנות להכיר מישהו טוב בשבילי, מישהו שידע איך להפיג את העצב העמוק שלי.
שבוע אחרי התחלנו לדבר, למרות שהכרתי אותך כבר זמן מה. הפעם הכל הרגיש שונה יותר. בכל פעם הרגשתי קרובה יותר ויותר, כאילו אני דורכת על קצה החוט ואם רק אמשיך לצעוד עוד כמה צעדים אני אגיע אל המטרה שלי.
אבל עכשיו עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותך, או דיברתי איתך, וזה מרגיש כל כך כואב רק מלחשוב עלייך.
האם אפשר לקרוא לזה געגוע?
אתה מופיע לי בכל פינה,
רודף את מחשבותיי,
וכשאני מנסה לשכוח ממה שקרה,
הצחוק שלך שב ומציף אותי,
וכשאני מצליחה לשחרר, לזרוק את החבל,
הו, למה אתה ממשיך לרדוף אותי…
תגובות (2)
אוקיי דבר ראשון, כל כך חורה לי שאנשים מתנצלים על דברים שיצרו, במיוחד בכתיבה. מה שאת כותבת הוא חלק ממך ולעולם אל תתנצלי על הדרך שלך לבטא את עצמך, או על הטעם שלך לצורך העניין כי אלו הדברים שמגדירים אותך,
וספיר, את סופרת מוכשרת מכדי להתנצל על הכתיבה שלך, אז אני מבקשת שתחזרי בך…
יותר מזה, הקטע מדהים.
ואני לא סתם אומרת, מי כמוך יודעת שכשיש איפה לתת ביקורת, אני אומרת בכנות את מה שאני חושבת על מנת לעזור לאנשים להתמקד ולהשתפר…
הכתיבה כאן כל כך נוגה ואמיתית, שזה הקסים אותי. יכולתי להזדהות, הרגשתי את הכאב דרך המילים.
זה ממש יפה, לעולם אל תפקפקי בעצמך. אין לך על מה.
את בין הסופרות הותיקות והמוכשרות כאן באתר ואני בטוחה שיום יבוא ואת עוד תפרצי דרך ותהיי לסופרת דגולה.
אהבתי מאוד, תמשיכי לכתוב :)
אין לי מה להוסיף על התגובה הזו, אז אני פשוט אסכים איתה.