כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -6-

פרק -6-

"בבקשה, אל תעזבי, הישארי.. רק עוד קצת," מלמל חן מתוך שינה. הוא הסתובב לצד השני וכעבור רגע פקח את עיניו.
נועם, שעמד מול המיטה הסתכל על חן בהבעה מבולבלת.
חן הסתכל על נועם במשך כמה שניות ושאל בקול ישנוני, "קרה משהו?"
נועם הסתכל עליו עוד כמה שניות ואמר, "אתה יודע שאתה מדבר מיתוך שינה?"
"לא אני לא," אמר חן במהירות. הוא היה מודע לעובדה הזאת. אחת הסיבות שהוא גר בחדר נפרד זה בגלל הסיבה הזאת. הוא לא היה יכול לחשוב שהוא יכול לחשוף חלק מסודותיו לאנשים רק מתוך שינה.
"את כן, אתה אמרת משהו לגבי מישהי שהיא צריכה להישאר ושלא ת—"
"אני לא אמרתי את זה," קטע אותו חן בגסות. הוא קם מהמיטה וצעד לעבר האמבטיה. הוא הסתכל על שעון ידו, השעה הייתה שש וחצי בבוקר.
"מה אתה בכלל עושה ער בשעה כזו?" שאל חן והתחיל לצחצח שיניים.
נועם שהסתכל עליו אמר, "קמתי לשירותים ורציתי שתיקח אותי, כי לא רצתי להעיר את אימא."
חן ירק את המשחה לכיור ושאל, "איפה אבא?"
"הוא מתארגן לבית הכנסת," ענה נועם.
חן הנהן בראשו, ניגב את פיו במגבת שהייתה בצד ואמר, "טוב, אז הנה, עכשיו אתה בשירותים."
נועם חייך ושאל, "חן, יש לך חברה?"
חן הסתובב, מופתע. כשראה את מבטו התמים של נועם הוא לא היה יכול שלא לחייך. הוא התקרב לעברו וליטף את לחיו בעדינות ואמר, "לא אין לי, אבל אם תהיה לי, אתה הראשון שאני אספר לו."
"מבטיח?" שאל.
"מבטיח," אמר והוסיף כעבור רגע, "לא אמרת לי שאתה צריך שירותים?"
נועם חייך וחן צעד חזרה לחדרו.
הוא התארגן במהירות ויצא מהחדר, כשראה את מיכל יוצאת מחדרה של רבקי, משפשפת את עיניה בעייפות. הוא הסתכל עליה, לבושה בשמלת פיג'מה ארוכה.
"בוקר טוב," אמר בחיוך.
היא חייכה ואמרה, "בוקר טוב, תגיד לי עוד.." אמרה והסתכלה על שעון ידה. "עוד שלוש, ארבע שעות."
"אז מה את עושה ערה בשעה כזאת מוקדמת?" שאל.
"מה החקירה באמצע הבוקר?"
הוא חייך ולא ענה. היא פנתה לכיוון האמבטיה שחן אמר, "זה תפוס."
מיכל הסתכלה עליו מופתעת והוא אמר, "נועם בפנים."
היא הנהנה בראשה ואמה, "אתה לא מאחר לתפילה?"
"כן, נדבר," אמר וירד במדרגות.
היא הסתכלה עליו ולא יכלה שלא לחייך. חן היה בשבילה יותר מאח גדול או ידיד שלה ולמרות שלא רצתה להודות בזה, היא ידעה שהרגשות שלה כלפיו הם יותר מסתם ידידות. היא נערה את ראשה במהירות ונכנסה לשירותים.

"אני לא רוצה לאכול עכשיו, אני הרגע התעוררתי!" רטנה רבקי כשירדה במדרגות, משפשפת את עיניה בעייפות ומחניקה פיהוק.
"היית קמה לפני שעה ולא היית חושבת ככה," ענתה שרית, אימא.
"אימא, ראית את מיכל? היא נעלמה." שאלה רבקי והסתכלה סביבה.
"אני פה," אמרה מיכל ויצאה מהמטבח.
"מתי התעוררת?"
"בערך, חצי שעה לפנייך," ענתה מיכל ונכנסה למטבח בחזרה.
"טוב, אני ערה אז למה לא יושבים לאכול?" שאלה רבקי והתיישבה ליד השולחן.
"מחכים לאבא, הוא מדבר עם השכנים בחוץ," אמר חן שיצא מהמטבח.
"אז למה הערתם אותי?!" רטנה רבקי והניחה את ראשה על השולחן.
כעבור כמה דקות נכנס רונן מחייך, "שבת שלום," אמר. הוא הבחין ברבקי שנמנמה על השולחן והתקרב לעברה בשקט.
"פוקה," אמר וצבט קלות את מותניה. התגובה הייתה מידית, רבקי קפצה בבהלה.
"אבא!!" צעקה בעצבים.
"סליחה מותק, אני פשוט נהנה מזה, לראות אותך קופצת מדליק אותי," אמר בחיוך וקרץ למיכל שיצאה מהמטבח מחזיקה בבקבוק יין.
"יאללה שנקדש?" שאלה שרית והתיישבה ליד השולחן. "קדימה, מיכל, נועם, חן לשולחן."

"אנחנו יוצאים לטייל משהו מצטרף?" שאלה שרית, לאחר גמר הארוחה.
"כן, אני, רק תני לשים נעליים," אמרה רבקי בחיוך.
שרית הסתכלה על מיכל ושאלה, "מה איתך, מצטרפת?"
מיכל חשבה לרגע ואמרה, "לא.. נראה לי אני אלך לשון או אולי אקרא ספר.. נראה כבר."
שרית הנהנה בראשה ואמרה, "וחן אמר שהוא ילך לשון או יצא ללמוד, טוב, תיהנו."
מיכל הנהנה בראשה. כעבור רגע הגיעה רבקי מאורגנת ושרית, רונן ורבקי עזבו את הבית משארים לכדי חריץ את דלת הבית.
מיכל ישבה על הספה במשך כמה דקות ללא תנועה ואז לפתע קמה מהספה ועלתה לחדרו של חן. היא ראתה אותו ישן על המיטה, נראה כל כך שליו. בשקט, היא עיינה בין מדפי הספרים אחר ספר מעניין ולבסוף שלפה ספר אקראי.
היא הסתובבה לצאת החוצה שלפתע שמעה את חן ממלמל, "בבקשה, אל תלכי.. הישארי.. לא.."
מיכל קפאה על מקומה והסתובבה בחזרה להביט בחן ששכב במיטה, ישן. היא התקרבה אליו בשקט, מסתכלת על תווי פניו המושלמות.
היא הרימה את ידה באיטיות מהוססת ונגעה קלות בלחיו החלקה. הוא זע מעט ומיכל נסוגה לאחרו בבהלה. היא לא ידעה למה היא עשתה את זה וברחה החוצה לפני שיספיק להתעורר.

"הייתה כזו שבת כיפית, למרות שהיינו צריכות ללמוד!" אמרה מיכל בצאת השבת. היא קמה מהספה ואמרה לרבקי, "את קולטת שמחר ראשון ולימודים רגיל?"
"שאני אשמע אותך מדברת ככה?" שאלה רבקי ברצינות מעושה.
מיכל חבטה קלות בזרועה ואמרה, "בסדר, תלעגי לי, רק אל תבואי אלי מחר בבוקר ותתעצבני."
רבקי גלגלה עניים ושרית, אימא שאלה, "מיכל, מי לוקח אותך הביתה?"
"הרגליים שלי," אמרה.
שרית חייכה ואמרה, "לא נראה לי, בחושך הזה, את לא הולכת לבד."
"לה את דואגת שלא תיחטף על ידי מופרעים ולי את לא דואגת?" שאלה רבקי בכעס מעושה.
שרית גלגלה עיניים ואמרה, "אני אגיד לחן שייקח אותך."
מיכל קפאה על מקומה ואמרה במהירות, "לא זה בסדר, אני יכולה להסתדר לבד."
שרית שלא הבחינה בנימה השונה בקולה של מיכל אמרה , "שטויות ברור שלא יהיה איכפת לו," אמרה. "חן, רד לכאן בבקשה," צעקה.
רבקי הסתכלה על מיכל שלא הסתכלה עליה בחדשנות קלה. "קרה משהו כשלא היינו כאן?" שאלה את מיכל בשקט.
מיכל הסתכלה על רבקי ואמרה, "מה פתאום!"
רבקי הסתכלה על מיכל עוד מספר שניות ואז משכה בכתפייה ואמרה, "מה שתגידי."
חן ירד במדרגות, "מה קורה?" שאל.
הוא הבחין במיכל שנראתה מעט חיוורת ושאל, "מיכל ראתה רוח רפאים או משהו?" שאל בחיוך.
שרית פנתה להביט במיכל שאכן נראתה חיוורת מעט וחן אמר כעבור שנייה, "אני יודע את מי היא ראתה, את רבקי. עם פרצוף כמו שלה גם אני הייתי מחוויר, זה פלא שלא התעלפת עדיין."
"חן!" צרחה רבקי בעצבים. היא הורידה נעל וזרקה על חן, היא פספסה בסנטימטרים ספורים.
"רבקי, אני מבקשת שתתנהגי כמו בת אדם בבית שלי!" אמרה שרית בכעס.
"ואני מבקשת שהאדיוט הזה יתנהג כמו בן אדם!" אמרה רבקי והסתכלה על חן בכעס שחייך בלגלוג.
"טוב, אתה מוכן לקחת את מיכל הביתה?" שאלה שרית.
"למה לא, רק תני לקחת כמה דברים, אני גם ככה צריך לצאת ליניב," אמר ועלה במדרגות לחדרו.
מיכל עלתה לארגן את חפציה וכעבור עשר דקות היא הייתה מוכנה ומאורגנת למטה. "שרית תודה על השבת," אמרה מיכל רגע לפני שעזבה את הבית.
"בכיף, את יודעת שאת בת בית כאן, ואת מוזמנת מתי שבא לך," אמרה בחיוך.
מיכל חייכה וירדה במדרגות לכיוון המכונית. חן יצא מהבית כעבור רגע, מחזיק במפתחות המכונית ובאייפון שלו.
"מוכנה?" שאל. הוא לקח את המזוודה והכניס לתוך תא המטען.
מיכל הנהנה בראשה והתיישבה במושב שליד מושב הנהג. "חגורה?" שאל חן וחגר אף הוא.
היא הנהנה בראשה והוא אמר, "טוב, אז אנחנו מוכנים לנסיעה." ופרץ בנסיעה מהירה.
כעבור כמה דקות הוא האט עד שמיכל ראתה שהוא כבר נמצא מתחת לבית שלה.
"זה היה מהר," הצליחה לפלוט.
"כן, אני נהג מהיר," אמר בחיוך.
מיכל הסתכלה עליו במשך כמה שניות ואמרה לבסוף, "תודה חן." והתירה את האבזם של החגורה. היא הסתובבה לפתוח את הדלת של המכונית שחן אחז בזרועה, "חכי."
היא הסתובבה אליו בתמיהה והוא אמר, "נו, ספרי לי."
"לספר לך מה?" שאלה, מעט מבולבלת.
"מי האדיוט שגורם לך להתנהג כמו מפגרת חולת האהבה?"
היא חייכה ואמרה, "תאמין לי, לא אתה."
"תודה לאל, אני לא יכול לחשוב מה היה קורה אם זה היה אנחנו, הכל היה נהפך בנינו כל כך.. מוזר."
"כן, הא?" אמרה, היא הרגישה שמשהו בחזה נקרע מעט.
"לילה טוב, חן," אמרה. היא יצאה החוצה מהמכונית, לקחה את המזוודה ועלתה לביתה. כשסגרה את דלת הבית מאחוריה היא מחתה במהירות את הדמעה הקטנה והשוררת שירדה בלי רשותה.