מעמד חברתי- פרק 8

-נועה-:
כשחזרתי הביתה מהיום הראשון בבית הספר, שזה היה בצהריים, הלכתי להתקלח מהיום הארוך ואז עשיתי שנת צהריים של כמה שעות. לא ישנתי כל הלילה, כמו שאמרתי דיברתי עם החברות הכי טובות שלי, והשלמנו פערים הרבה יותר גדולים מרק לדבר על מה שעוד עשינו בחופש. דיברנו גם על המשפחות של כולנו, הרבה עבר עלינו בחודשיים האחרונים. הן סיפרו לי על חופשות משפחתיות בחו"ל ואני בעיקר הזכרתי את אחי הגדול. אח שלי סיים ללמוד בדיוק לפני שנה, באותו תיכון. קוראים לו תומר. הרבה מכל ההכנות שעשינו כשכבה לקראת יום תחילת הלימודים למדתי ממנו, והייתי בקשר עם השכבה שסיימה כדי לקבל כמה טיפים על איך זה צריך להתבצע. השכבה שלי ידעה על הקשר הטוב שיש לי עם השכבה מעל, והיו פעמים שהיינו יוצרים קליקה משותפת של שתי השכבות האלה כדי להבטיח את המעמד שלנו בבית הספר. זה מטורף כמה ילדים צריכים להיות במעמד חברתי גבוה כדי להרגיש טוב עם עצמם. עם כמה שאהבתי את אח שלי, פחות אהבתי את חברים שלו, ששיחקו בבנות, שחשבו שזה בסדר לפגוע בכל אחת ואחת מהן ולהיות איתן רק חודש אחד בלי באמת לאהוב אותן. הם חיו על מסיבות, על אירועים, על יציאות, וגם אחי נגרר לזה. היו פעמים שלא יכולתי להסתכל לו בעיניים בגלל המעשים שהייתי שומעת שהוא עשה. הוא לפעמים היה משכנע אותי להצטרף אליו למסיבה שבה הוא היה נוטש אותי כחמש דקות אחרי ההגעה. יש לנו קשר טוב, זה כן, אבל היו לו את התקופות הפחות טובות שלו, כמו לכל תיכוניסט אחר. הזכרתי בעיקר את אחי בגלל שהוא קיבל את השיבוץ שלו לצה"ל בחופש הגדול. הוא ממש מתרגש מהעניין.
אחרי שקמתי הלכתי לכיוון השירותים כדי לשטוף פנים מהשינה שחטפתי. הגעתי קרוב לדלת השירותים כשהיא נפתחה ופגעה בפרצוף שלי. קיבלתי מכה חזקה במצח ונפלתי לאחור.
"וואו, סליחה!" שמעתי קול מעליי ואז הרגשתי יד מחזיקה בכתפי. פתחתי עיניים לאט מהזעזוע, הרגשתי את המצח שלי כואב וראיתי את אחד החברים של תומר.
"תומר! תביא קרח מהר מלמטה, אחותך קיבלה מכה." שמעתי אותו אומר.
"את שומעת אותי? את בסדר?" הוא שאל. הוא ליטף את ראשי והיד שלי לא זזה ממקום המכה. שמעתי מישהו עולה במדרגות, וראיתי את תומר מתקרב אליי ומתכופף גם הוא לראות אם אני בסדר. הוא הזיז בעדינות את ידי ממקום המכה והניח קרח על המצח שלי. רק לי יכולים לקרות הדברים הדפוקים האלה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"פתחתי את הדלת של השירותים בדיוק כשהיא הייתה בחוץ, וזה פגע בה." הוא הנהן והעביר שוב את המבט אליי. גם החבר הסתכל עליי.
"נועה תגידי משהו" ביקש תומר. רק אז הבנתי שעוד לא אמרתי כלום במשך חמש דקות, בזמן שאני רואה ששניהם בודקים אם אני בסדר.
"אתם יכולים לעזור לי לקום?" שאלתי אותם. הם הינהנו שניהם. כל אחד מהם מחזיק ביד אחרת שלי ותומר גם מחזיק בגופי ועוזר לי לקום. הלכנו לאט כשאני מחזיקה את שקית הקרח על המצח שלי לכיוון החדר שלי. תומר התקדם איתי לכיוון המיטה וראיתי את השני עומד בפתח החדר, מסתכל לכל הצדדים. התיישבתי על המיטה כשרגליי עדיין נוגעות ברצפה.
"משהו לא בסדר בחדר שלי?" שאלתי את השני. לא הבנתי למה הוא חוקר את כל מה שמסביב.
"לא, הכל בסדר," הוא חייך, "פשוט הייתי בבית הזה הרבה פעמים ולכאן אף פעם לא נכנסתי."
"טוב לדעת שאח שלי שמר על הפרטיות שלי גם כשלא הייתי בבית." צחקתי. הוא צחק גם הוא וחשף את שיניו היפות ואת חיוכו המקסים. תומר ליטף את ראשי ושאל אותי איך אני מרגישה. אמרתי לו שקצת כואב לי ושאני קצת מזועזעת, שאני מרגישה את המכה, והוא ביקש ממני להוריד את שקית הקרח כדי לראות אם יש סימן. הוא נבהל קצת ואמר שיש בליטה קטנה על המצח שלי, וגם קצת אדום.
"אז מה עושים?" שאלתי אותו והתיישרתי על המיטה.
"פשוט תנוחי, את צריכה משהו?" הוא שאל דואג. הרבה זמן הוא לא דאג לי ככה. בדרך כלל אני לא אוהבת את זה, גם כשאני ממש חולה אני אוהבת שבעיקר אמא דואגת לזה שהכל יהיה בסדר, ולו זה בדרך כלל לא משנה. הוא מידי פעם היה קופץ כדי לראות אם אני בסדר או אם הייתי מטרטרת אותו להביא כדור מלמטה או טישו. הרבה זמן לא ראיתי אותו דואג כמו עכשיו. גם השני התקרב קצת כדי לראות אם אני בסדר.
"אני באמת ממש מצטער." הוא נאנח.
"זה בסדר, זו לא אשמתך," חייכתי, "רק תזכיר לי מה השם שלך, אני מצטערת ששכחתי." הוא גיחך ואמר שקוראים לו אביב. עכשיו נזכרתי. הייתי רואה אותו הרבה כאן בבית, כשהוא היה בא לבקר את אחי, אבל לא החלפנו יותר משתי מילים במשך כל התקופה הזו. החברים של תומר היו החברים שלו, והחברות שלי היו שלי. לא היה רומן בין שני הצדדים, זה בכלל היה משהו שלא היינו מדברים עליו המון. ובכל מקרה, גם במשך התקופה האחרונה חברות לא היו מגיעות כל כך הרבה הביתה, ורק ערן היה מגיע לפה. אני הייתי אוהבת ללכת לחברות, אהבתי את זה שאני לא בבית. לכן כנראה כשאני יצאתי החוצה אז הם הגיעו להתנחל בבית. היה הסכם בלתי כתוב ביני לבין אחי.
"מתי אתה מתגייס?" שאלתי את אביב.
"חודש לפני אחיך," הוא אמר לי, "דצמבר." אה, יש לו זמן. התחלנו שיחה קלה על הצבא, והוא אמר לי שהוא מתגייס לצנחנים. שאלתי אותו איך הוא הגיע לזה ולמה דווקא זה, ובלי לשים לב שכחנו בכלל מזה שתומר נמצא לידי. השיחה עם אביב הייתה קולחת, למרות שעדיין הרגשתי בזעזוע הקל שעל המצח שלי. הטלפון של אחי צלצל, והוא ביקש סליחה והלך לענות לשיחה בחוץ. נשארנו רק אני ואביב מדברים. הוא שאל אותי איך בבית הספר עכשיו, וצחק ואמר שהוא האמת די מתגעגע לכל העניין הזה, אבל שהוא עובד עכשיו ומרוויח כסף שיהיה לו לאחרי הגיוס, כי הוא יודע שהוא רוצה לעשות טיול ענק במזרח.
"כבר עכשיו חושבים על טיול אחרי צבא?" שאלתי בחיוך. כבר פחות ופחות הרגשתי את המכה.
"בטח," הוא אמר לי, "אני מתכנן לטוס ביחד עם תומר, הוא אולי לא אמר לך, גם לו יש חלומות לראות את הנופים המדהימים שיש במזרח. אומרים שזו חוויה, שאחרי הצבא זה בדיוק המקום הנכון להשתחרר ולהבין מה רוצים לעשות אחרי."
"אתה חושב שמסגרת של צבא כל כך מקבעת?" שאלתי. הוא הנהן אליי ואמר שאח שלו הגדול, שגדול ממנו בחמש שנים, היה חייב את הטיול הזה אחרי הצבא, ואמר שזה הדבר הכי טוב שהוא עשה בשביל עצמו. זה לא שהוא לא נהנה מהתפקיד בצבא או לא הרגיש שהוא הפיק ממנו הרבה, אבל הטיול אחר כך סימן לו את החופש. הוא לא חשב על החיים הבוגרים שהוא עומד להתחיל, אלא נטו על הרוגע שאחרי מסגרת אינטנסיבית כמו צבא.
"את חושבת בכלל על הצבא עכשיו? רק התחלת י"ב" הוא צחק. צחקתי ואמרתי לו שאני חושבת על זה בעיקר כי יש לי אח גדול שעוד מעט מתגייס, ושהמושג הזה צבא כבר לא כל כך רחוק ממני. כשאני חושבת על זה, הוא באמת לא כל כך רחוק. כולם אומרים שי"ב עוברת מהר, במחצית השנייה שלה כמעט ולא לומדים ובאים רק לבגרויות, היא תיגמר בשנייה. זה למה אני חייבת להפיק ממנה המון.
"חדשה?" הוא שאל כשהוא העביר לרגע את מבטו על המצלמה שהונחה על השידה שליד המיטה שלי. צחקתי ואמרתי לו שקיבלתי אותה מתנה מההורים לתחילת השנה.
"ומה הספקת לצלם?" הוא שאל וביקש רשות לקחת אותה רגע. העברתי לו את המצלמה ונתתי לו להסתכל על מעט התמונות שהספקתי לצלם. יצא לי לצלם כמה תמונות ביום הראשון שלנו ללימודים, קצת מכל ההיי והאושר שהיינו בו.
"תמונה מקסימה," הוא אמר לי כשהראה לי תמונה עם החברות הכי טובות שלי, חמש במספר. כל הסיפור של החבורה הזו התחיל עוד שם בכיתה ח', ולמרות כל העליות והמורדות של כולנו, חברות טובות אנחנו תמיד נישאר.
"אתן הגרעין המרכזי של השכבה שלכן, תמיד בראש." הוא אמר לי. העברתי את מבטי אליו ולא הבנתי למה הוא מתכוון.
"אתן, השישייה הזו, אתן יכולות לסחוף אחריכן את כל השכבה, לא משנה שיש בה מאתיים וחמשיים ילדים. יש לכן כוח מטורף. מירב חיי החברה של השכבה שלכן בנויה עליכן."
"אתה מדבר שטויות," אמרתי לו, "זה ממש לא ככה."
"המסיבות שיצרתן היו הכי טובות, המפגשים החברתיים. מי שלא לידכן לא קיים."
"זה נשמע כל כך רע איך שאתה מציג את זה." אמרתי לו.
"אתן מנצלות את המעמד החברתי שאתן נמצאות בו, אני לא חושב שלרעה, אבל בטח יש אנשים שלא יצא לך דווקא בגלל הגרעין הזה להחליף איתם אפילו מילה אחת." כשהוא אמר את זה חשבתי מיד על בר. חשבתי על המעגלים החברתיים שהוא מסתובב בהם, על זה שהוא לא היה אף פעם קשור למי שהייתי איתו. הרי הייתי זוכרת את השם שלו אם כך באותו היום שבאתי אליו. אני לא חושבת שניצול המעמד החברתי שלנו הוא דבר רע, גרמנו לשנים האלה להיות מאושרות. מה שכאב לי זה כשהוא אמר שמי שלא לידינו לא קיים, וזה לחדד מאוד מאוד את הפערים החברתיים שנמצאים בשכבה. לא, לא מבחינת הכסף, נטו מבחינת החברה.
"אנחנו צריכים ללכת," נכנס תומר לחדר בטיימינג מושלם, "הם הגיעו. אתה בא?" הוא שאל את אביב. הוא הנהן אליו והפנה שוב את מבטו אליי.
"תחשבי על זה, ותרגישי טוב, ושוב סליחה, לא התכוונתי." חייכתי אליו, הוא רכן ונתן לי נשיקה קלה בלחי והלך יחד עם תומר. תומר עוד אמר לי ביי אחות ותרגישי טוב, וכל מה שחשבתי עליו היה הריח הטוב של אביב שעבר ליד אפי. עכשיו אני עוד יותר מסתבכת.