לוחם אמיץ שלי

כשהוא בא אלי ואמר לי שהוא רוצה להיות לוחם תמכתי בו.
כמובן אחרי שהבנתי שאין לי דרך לשנות את ההחלטה שלו.
לוויתי אותו לבקו"ם הוא עלה לאוטובוס לאחר שקראו את שמו כמה פעמים ברמקול,הוא חזר בריצה חיבק אותי ולחש לי בסוד בקול שבור, "אני מת מפחד".
הבטתי בגיבור שלי ואמרתי לו
ש:"להיות לוחם זה כמו ילד קטן.
זה לחזור הביתה מלוכלך אחרי ששיחקת עם החברים בחוץ-כשאתה לוחם זה לחזור הביתה אחרי שבועות שנלחמת בשטח.
זה לאכול/להתקלח אחרי שאמא צעקה שכבר מאוחר- כשאתה לוחם זה להתפלל לזה שיהיה לך זמן לאכול/להתקלח.
זה להשאיר כתמים של קטשופ על החולצה הלבנה-כשאתה לוחם זה להשאיר כתמים של דם על המדים.
זה לבנות אוהל ולהביט בכוכבים-כשאתה לוחם זה "לבלות" ימים בשטח,תחת כיפת השמים ולהביט בכוכבים ולדעת שתמיד יחכו לך בבית.
זה להיבהל מרעשי הזיקוקים ביום העצמאות-כשאתה לוחם זה כבר להתרגל לרעשי פיצוצים שמתפוצצים כמה מטרים אחדים בלבד ממך.
אתה צודק,זה מפחיד וזה לגיטימי שתפחד,אהוב שלי".
הוא נשק לי במצח,כמה חיבוקים ונשיקות שיספיקו לימים הבאים,הוא הסניף את הבושם ששמתי שהוא קנה לי ביום הולדתי לפני שנה,ואני שמה אותו רק בימים מיוחדים.הוא חייך חיוך מתוק כמו ריח הבושם,נישק את ידי ועשה את כיוונו לאוטובוס המפוצץ בלבבות חוששות,אני יודעת שלפחות לב אחד שלם ופחות חושש.ויש כאלה שחושבים שאולי הוא משוגע או "מורעל" יותר מדי,
אותו הילד הקטנטן הפך לגבר אמיץ.
זה הלוחם שלי.
שהיום חוזר הביתה.
זה הלוחם שלי שחוזר לזרועותיי לאחר 3 שנים.
ושמרתי להיום את טיפת הבושם האחרונה ששמרתי 4 שנים,לכבודך.