נוף

פיו מוסתר בצעיף, אוזניו מכוסות באוזניות. נדמה כי מבטו המעורפל והמטושטש, אל עבר הזגוגית, נחלש בהדרגה ואיבד מחדותו. ניתן היה להרגיש בעיניו מביטות בך, דרך קרום עכור.
הוא יושב סגור, מכונס בתוך עצמו, ידיו שמוטות ברפיון, ארשת פניו קהה. ללא ניע, גופו אטום. פניו נחושות באדישות שוממת, ללא הבעה.
שוממת כמו מדבר, אבל שום דבר בהן לא היה חם. גם לא הניצוץ החום צהבהב שלעיתים נראה בהן- זה שנדמה היה כאין סופית ועם זאת גם כל כך מוגבל.
בתווי פניו לא היה תכלית. גם אם נראו חולמניות- היה הן לא חולמות על כלום. שום משמעות לא נראתה בהן, מלבד משמעת- אך זו לא משמעות. בשבילו זה פשוט היה הרגל.
הוא בוהה ללא הועיל שעה שישב ריק, נושף ושואף את האוויר. המוזיקה מקהה את חושיו. כך טוב יותר.
שום דבר לא שינה לו כשהיה לכוד בהוויתו. הוא מעודו לא היה זקוק. הוא יודע שבאיזשהו מקום העניין מעציב, אבל זה הרגיש כמו זמזום רקע אחורי במנגינה שהוא תמיד שמע. היה משוכנע לעיתים, כל פעם כשנתקל במכשול, כי הוא אינו מעוניין במה שניסה להשיג מלכתחילה.
מישל בכל הפעמים שתיפס על הר החרטה מעודו לא קפץ מטה. הוא רק הסתכל באנשים הבוכים שנפלו, אלה שנפגעו, אלה שתמיד רצו שהוא יקפוץ לשם. הם רצו זאת כדי להיות אתו, או לחילופין לפחות להיות שווים בעוגמת הנפש. אחר, היה פונה חזרה למקום ממנו בא.
אין בהתנהגותם יותר מאשר אנוכיות. היה אמור, ללא כל צל ספק, לכעוס ולהיעלב כשהם דורשים ממנו להדרדר מטה עימם במורד הדרך. במקום זה, היו משוכנעים כי אם הוא למעלה והם על הרצפה, זה חייב להיות סימן שהוא דחף אותם.
איזו עבודת בלשות יוצאת דופן- כך חשב, שעה היו מנסים לתפס מעלה בזעם. אף היו מנסים להגיע למקומות גבוהים, כדי להוכיח דבר מה. מעודו לא קינא להם, ולא ריחם. היה מביט בהם דרך עדשה במבט שליו וקור רוח. רק מדי פעם היה נתן למצוא בעיניו שבריר קטן של עצבנות שהיה מהבהב ונעלם כמו מטאור.
לא היו לו חברים, רק אנשים שחיבבו אותו, כאלה שאיבדו אתו קשר במהלך הזמן. מלבד זאת יש את דוקטור פיק, חבר ילדות פסיבי ונוח, ואנה שלא רוצה לראות אותו יותר.
גם הוא בטוח שהוא לא רוצה לראות אותה.
אולי אם היה קופץ איתה לתהום הרגשות מטה ונפצע, כל העניין היה נראה לה הדדי ונסלח. אך אין הוא מכבד או יגרע מעצמו על מנת להאכיל טיפשות מעין זו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב על זה בצורה הזו. מעודו לא היה מעוניין לראות דברים כך ועכשיו כשזה עלה, הוא זרק את זה הצידה. אין דבר שיוכל לעשות בנושא בכל מקרה. כך האמין, על אף שזה יכול להיות שקר.
ידו נעה באיטיות אל עבר המכשיר שמע שלו. הוא העביר מנגינה. נסיעות תמיד עשו לו כאב ראש. בחוץ יכל לראות את צבעי הדמדומים מתערבבים במהירות. הבניינים התנשאו גבוה, מהונדסים בתחכום, בצבע אפור דהוי שהתלכלך וכעת נדמו צהוב. העננים בשמים הסתירו את השמש ברשת של כורים אפורים, מונעים את אורה הצהוב ומחווירים אותו.

אודי הגיח מהפינה. הוא עמד והניח על מישל את זוג עיניו החומות. מישל סובב את מבטו לאיטו. אודי הביט בו, ועל אף שלא הראה את זה- מישל ידע שבפנים הוא מחייך. חיוך כי רגעים מעין אלה ללא צל של ספק היו נקודות הסיפוק ביום עבודתו. זמן הקציר.
"אתה גומר את אלפא?" אודי שואל.
"כן. בדיוק סיימתי לתקן את הקווים האחרונים." מישל עונה.
בעיניו של אודי נגלת אכזבה מהולה בחוסר אהדה- שניהן משתלבים עם חום עיניו.
"בסדר."
הסיבה היחידה שבגללה קיבל תפקיד שאחראי על מישהו היא פרוטקציה. מישל סבר כי גם הממונה הבכירה חושבת שאודי לא מתאים כלל לתפקיד. נדמה היה כי אין בו רצון להועיל, ושהמטרתו היחידה היא להמשיך לעשות אותו הדבר ובכל מקום.
אודי סלד משינויים והוא וההתנהלות שלו מעולם לא נאלצו לסבול מדברים שכאלה בזכות שהיה ממוקם במיקום מרופד וטוב בריקמת תועלי המשי. הוא מזכיר סוס שמנסה למשוך עגלה, בכוח תמידי שמעולם לא השתנה, אף על פי שהעגלה לא זעה. טיפוחו לכל מה שהיה לא רלוונטי, היה כמעט בתקן האוטיזם.
אודי המשיך להביט בו שעה שכבר חזר לעבודת השולחן. עיניו לא זעו, נדמה היה למישל, על מנת להפעיל בכוח את משקלן עליו.
אודי פנה להתרחק.

כמה ימים למחרת אודי הועלה דרגה. מישל הרגיש בלבול. ליד שולחנו זיהה תווים עוצרי נשימה ועיניים נבונות מדי. כבר כמה חודשים לא ראו אותה בחלק הזה של המשרד, היא תמיד הייתה מחוץ לעיר או בקומות אחרים.
"למה?" הייתה המילה היחידה שיכל לחשוב עליה באמצע שיחתם.
"כי ראיתי את העבודה שלך."
כך ענתה ללא כל התייחסות נוספת.
עיניה הכהות נראו עיפות יותר. הגוון האפור בהן לא נפח רוח חיים.
הוא יכול לזכור, במעין זיכרון מעומעם, כי לפני שקיבלה את העבודה הזו נהג לראות אותה אחרת. הם הכירו ביום הראשון לעבודה ובמקריות תמיד נפגשו בעמדת מכונת הצילום. תחילה היו צוחקים, במשרד בו אף אחד לא צוחק. צווארונה היה פתוח ומתחת התגלתה חולצה לבנה- תואמת לגוון פניה, שאאדים מצחוקה השקט. להיזכר בה עומדת ככה, לא גרם לו להרגיש נוסטלגיה.
אחר כך, כך נזכר, התחילו לדבר, ובסוף גילה כי סיפר לה גם את תהיותיו הכמוסות ביותר.
היא הייתה רק חצי אישה, כי תחילה רק משהו שנראה חמוד ולא מאיים, כמו אוגר. הוא אהב את האוגר הזה ורק אחרי שנה היה עוצר ומבין כי אם מישהו יניח על האוגר שלו את היד יהיה לו לא נעים. ההתרגשות מעבודתו החדשה נרגעה כשהחליט כי הוא לא מוצא את הרצון לראות אותה יותר.
הוא העיף את מבטו חזרה לעבודתו. אצבעותיו התמתחו. הוא פיקס את עצמו מחדש.

לפגישה הוא מגיע ברכבת ולא באוטובוס, כדי להקדים. הוא שם כשהיא פותחת את דלת המשרד שלה.
כשהציגה אותו כראש המחלקה, הוא הרגיש מופתע, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע על זה.
אודי נראה נפגע ומאוכזב, כמעט מאשר כל דבר אחר. אך הוא בלע את זה בשקט מאחר שקיבל את מה שרצה, ורק מידי פעם העיף מבטים חשדניים. אחר כך חזרו לדבר על דברים בנאלים שבשגרה ואנה הכינה אותם לנהלים בפגישה בשלוש. מישל עזב את משרדה.

בפגישה בשלוש הוא ראה אנשים, שבחיים לא חשב שיראו את פניו, ואת השולחן שבחיים לא חשב שהוא עצמו יראה. מאחורי שולחן דמוי הפלטינה עמד חלון גדול לבנייני המפעלים.
כשאחד מהמנהלים שאל כמבחן למה דווקא הוא, אנה השיבה תשובה קצרה ומתומצתת ביותר, "כי הוא הכי טוב שראיתי." אחר, הם עזבו את העיניין והגיעו לדברים אחרים כמו סריקה והתנהלות מקיפה.
לא היה ברור, על פי מבטיהם, אם הקשיבו אחד לשני או לא, אך בכל פעם שהגיע תורו של אחד אחר לדבר נראה היה שלא היה קושי בלומר מה שכנראה מצופה. שרשרת השיחות הזכירה שרשרת ברזל בה החוליות לא מחוברות אחת לשניה.
אדי נילסון דיבר- "אני חושב שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם המחלקה הזו זה לחכות לפרוייקט בתא. לקפוץ ישר לפרוייקט גמא הולך לבלבל וגם ככה יש להם קושי להתמקד ולעמוד בזמן. וזוהי רק דעתי המושכלת של שנים בתפקיד איתם." ידיו נפרשו, כאילו רצה להביע צניעות.
בפועל שקר זה היה גס וגלוי כמו מלך ערום לאור יום. בסך הכל עוד טריק לגרום לאנשים לקחת את דעתו ברצינות ואולי גם לשדל אותם להקשיב לך- בתנאי שהם חסרי כל מחשבה עצמאית משל עצמם, או פשוט חוסר עניין לבזבז על נושא אחד יותר מדי זמן. אדי מזכיר מוכר של אוכל מהיר, שמציע אוכל קל, זול ולא בריא, בכסף קטן וזמן המתנה מועט. כך מישל חשב. "אני לא מסכים אתך."
"מה אמרת?" אדי היה נראה נסער, אך גם מתרגש באותה מידה כאילו עתה ניתנה לו ההזדמנות להכניס לו אגרוף. בפני מישל לא התגלתה שום התרגשות, הוא המשיך לדבר בקול נמוך כאילו הייתה זו שיחת יחידים. עיניו היו שקטות ושלוות על סף השיעמום, אך היה מנומס. הוא לא הביט מסביב לאנשים בעיניים בנסיון לתפוס את תשומת לבם, להכיר אותם, להרגיש יותר בשליטה או להוכיח את עצמו. הוא לא הביט באנשים כלל, כי רק נוכחות אחת השפיעה עליו בחדר הזה. נוכחותו שלו.
"פרוייקט בתא לא יהיה מוכן עד האביב הבא. הח'ברה האלה לא יכולים לחכות עד אז, זה מגוחך ובלתי יעיל. אני מכיר אותם מקרוב ועבדתי איתם גם בנפרד. הם מסתגלים מהר. הבעיה היחידה אולי היא שמגישים להם את הביקורת מאוחר."
הם הפנו את עיניהם אל עבר מישל.
אם יש משהו שאדי טוב בו זה להיות שוטר, כך חשב בינתיים. מישל לא מפחית מהערך של זה כלל וכלל, הוא לא מכיר הרבה אנשים שהיו רוצים לעשות את זה- זאת בעוד שנדמה שבכל מקום שאודי נמצא בו זה הדבר היחידי שהוא עושה. הוא לא טוב לפתח קשר עם אנשים ולהבין אותם; לעיתים היה יכול להתבונן בפניו של מישהו זמן רב בנסיון לפענח אותן. הוא היה מבזבז על הנסיון לפצח אותם את כל שארית כוחו, נעמד מולם ומשעין עיניים חומות אדמדמות, בלי להיות מסוגל להסיק מהן חצי דבר בנוגע אליהם. הוא היה מחפש, לעיתים דכופות בלהט, בדרך כלל נקודות תורפה אצל אנשים כדי שיוכל להישען עליהן- אך אי שיתוף פעולתם גרם לו לתסכול ולקמטים להיווצר על מצחו.
לרוב הרגיש אודי כאחד גיבור המנסה להוכיח האשמה חמורה, באיזה פשע נורא שמעולם לא יוודע לאף אחד חוץ מלעצמו- כמו סוג של בלש הציבור.
מחשבותיו נקטעו כי כעת הבזיק במוחו של מישל קטע בזיכרונו, בו אנה מבקשת ממנו לא לסתור אף אחד עד שיווצר הרושם שהוא מסתגל לתפקיד שלו כדי שאנשים יוכלו להתרגל לעובדה שהוא עכשיו בעל סטטוס מקבל ההחלטות. הוא הביט באודי שכיווצי כעס נגלו בפניו. פניה של אנה נותרו ללא הבעה. מנכ"ל החברה פנה אליו עכשיו. קולו היה נשמע עייף שלא בכוונה, וסמכותי- כאילו נאלץ לעשות זאת הרבה פעמים וזמן. עיניו היו פלדה דוממת. רק הברקה חומה קטנה עלתה בעיניו העייפות.
"אתה מכיר אותם?" שאל.
"אחד אחד אדוני." ענה בביטחון.
ידיו של אודי נקמצו לאט ובכוחניות, כשעיניו הצתמצמו ברשע.
"אני מבין." קולו שקול ושליו, בצורה שהזכירה עיניים של כלב לברדור. "דור, אתה יכול להעבור אתו על זה?"
דור הנהן. יושב משמאלו. יתכן כי עיניו השחורות הבזיקו.

הם נפגשו אחרי הישיבה, מארבע עד לשעה מאוחרת. באותה שעה הם ארזו את הדברים מהשולחן של חדר משרדו של דור. "בחיים לא ביליתי כל כך הרבה זמן בקומות האלה." מישל אמר בהתרוממות רוח קלה על כן שהערב סיימו- אחרי שעות של עבודה ולמידה של חומר, של כמה שנים, שמעולם לא נגע בו. עיניו נעשו בגוון שחור אפרפר.
בחוץ נראה פס אדום בהיר בשמי הכחול, אליהם ענן בנייני מפעלים שחור הוסיף לעלות. בכיפת השמים העשן לא נראה על גבי השמים שהתכהו לכדי שחור.
"כן." דור היה נראה מותש בעצמו, אך זה לא מנע מקיסמו האישי.
הינה עוד אחד שישאר עם מישל לקשר טוב וקרוב לפרק זמן, עד שיעלם מהאופק- מישל לא היה צריך להעלות את זה למודע כדי לדעת שזה נכון.
הם התרפקו על הקורסאות הריקות בחדר הקבלה בקומה השניה, יודעים כי לשניהם יחד יש עתה סוף סוף אפשרות לרחם על השרירים התפוסים שלהם מכיסאות המשרדים. אף אחד לא היה במבואה. רק תחת דלת משרדה של אנה היה אור עדיין. הם שתו ביחד כוס קפה מהמכונה ולמישל נוצר הרושם שזו לא הפעם הראשונה שדור עושה טקס שכזה.
"אנה בחרה בך."
"כן."
"הספקתם להכיר תחת מרותו של אודי?"
"היא אוהבת להכיר את העובדים, כלומר את סוג העבודה שלהם." משך בכתפיו, "היא אהבה את העבודה שלי."
סוג עבודה ענייני, תמציתי, מטרתי- שמעולם לא התבסס על הנחות והשערות בלי ביסוסן, כאשר בשולי הדף בכוכבית רשומים רעיונות שמעולם לא טרח להקריא בקול רם לאף אחד ואף אחד גם לא טרח לקרוא אותן. אבל מישל לא טרח לציין את כל זה.
"ככה זה נראה."
הקומה הרגישה בודדה, כאילו מעודה לא הייתה אמורה להיוותר ללא מעש אדם. אך היה גם מן השלווה במקום כזה, מקום בו המציאות נוגדת את חוקי הטבע- בצורה המשחררת אותך מעולו. מעול כל הדברים בעולם, כך סבר, אך לתחושה זו היה גם טעם ריק שיכל להבהיל- במן צונמי של מועקה, ולגרום לרצון להסתלק משם להיות כמעט לא הגיוני.
מישל תהה אם להמשיך לדבר. אכן, דור היה נראה מאורגן וחרוץ כלבבו. אבל משהו מנע ממנו את כל זה. אולי המחשבה שהשעון שאוזק את ידיו יודע שימיו ספורים.

חצי שנה לאחר מכן מישל נותר קבוע בתפקידו. הוא דופק על דלתה של אנה בשעת לילה אחרי העבודה, אחרי שבאותו היום סיים את כל פרוייקט 'בתא' להפתעה של כולם- מה שהפיח רוח חיים ואווירה טובה.
היא פותחת את הדלת.
"היי," הוא אומר לה, היי שרק לעיתים היה זקוק לומר בימים אלה.
עיניה נפלו על הפרחים שנחו בידיו. סגולים. עיניו מתנצלות. יש בהן זוהר שלא הוקרן לעיתים קרובות כלל. משהו רטט בהן. יש מי שיפרש זאת כהנאה ויש מי שיפרש כאשמה דווקא. אבל זו לא הייתה אשמה. זה היה תכסיס לא מודע לעורר את רחמיה.
"חשבתי… לחגוג."
הוא לא ידע למה, אבל זה בדיוק מה שרצה לעשות- בלי להבין אם ההצעה שלו תשאר תקפה גם אחרי כל. הרושם שלו היה שכן, אך לא היה בטוח אם הדבר יהיה לשם סקרנות בלבד. השקט נמשך.
"מישל, אני…"
רק לפני מספר ימים, תוך כדי לקיחת הסיכון הפעוט שאולי היא לא תמצא את מילותיו חביבות, משעשעות ומוצאות חן כמו שרצה, התקשר אליה. השקט נמשך לשניה ואז הוא שמע את קולה צוחק קלות. הקלה. כמה זמן לא שמע את הצליל הזה, ועכשיו הוא כבר נשמע כמעט מוכר מדי. "מה אתה רוצה?" הפטירה. הוא התחיל לפטפט, לדבר על כל דבר שהו מלבד למה התחיל בשיחה. הוא פירט פרטים מעניינים על העבודה, נוסף לאלה שהייתה צריכה לדעת. הוא דיבר על איך המים יורדים בשירותים ועל אודי ואפילו על צורתו הלא מסופקת והמטרידה שבה הוא מניח עליו את העיניים. ממזמן הוא לא דיבר כך, בחופשיות, עם אף אחד, ועכשיו הוא נהנה מזה כאילו לא יכל למצוא דרך יותר טובה להעביר את הזמן. כשלא היה לו מה להוסיף הוא ניתק.
הוא לא ציפה להיסוס מצידה. "יש לך מישהו אחר?" הופתע מהצורה הגלויה כל כך בה פתח את הקלפים, בצורה שלא מנסה לשמר ולגונן על כבודו. ואולי זה לא הכבוד, אלה לשמר על הרצון להשאיר את ידו על העליונה.
"לא."
הוא נותר עומד, תוהה אם לשאול פרטים נוספים או ללכת. הלילה לא היה קריר, אך גם לא נעים. ריח של אובך עלה.
"זה לא יקרה." סיפרה לו, קולה צרוד.
"למה?" החליט לשאול.
דממה אפורה נותרה בעיניה, אלחוטית. בעיניה האפורות נותר זוהב של עצבות שמאיים לנתץ לתוך עיניו. היא נראית מהוססת, אך בטוחה. כמעט כמו תמיד.
"כשתגיע הביתה, תרגיש עצב?" הייתה זאת תקווה עמומה שמילאה את דבריה, כמו הד בחדר ממד מבטון.
לאיזה רגע חש דקירה של אשמה בחזהו, אך עתה נעלמה ולא נותר ממנה דבר. גם התקווה התמוססה לה, בין המילים שלהם, וכל מה שנותר בו היה הרצון כי מה שהוא בא לעשות מלכתחילה יוצא לפועל. אבל זו לא הייתה משמעות- זו הייתה משמעת, מתוך הרגל. פניו לא היו החלטיות יותר, וגם לא תכליתיות, כאילו מעודו לא התכוון למה שאמר. הוא לא יתחנן. המילים נותרו ריקות ובפיו כאילו לא נותר עוד טעם.
מישהו יכול היה להתבלבל ולחשוב שפניו הן חולמניות, אך שום חלום לא היה בעיניים שלו. בקרוב, עיניו שלחות עכשיו מסיבה, שלו לא מובנת במלואה, יצתעפו בפניה, בדרך שפעם נהגה הכי הרבה לפגוע בה.
"לא."
היא הנהנה.
"אני אגיד," הוא חשב על זה שניה בקול רם, מדמה אתה המצב בעיניי רוחו כאילו כבר הגיע אליו כאן ועכשיו עוד לפני שעזב את המקום. התשובה הייתה ברורה בפיו, ולא השאירה מקום לטעויות. "לא נורא."
לאיזה רגע היה נדמה שכבר לא הייתה נמצאת שם, והזוהב הקטן בעיניה כבר לא איים לנתץ דבר.
היא הצטערה, אבל נדמה היה שבשביל עצמה. הידיעה מרחפת מעל ראשה מתחננת להיעלם אל תוך התת מודע. אין יכולתה לשנות את התשובה- כשלדוש בה כואב יותר. היא במקום אחר, חדר הדמיה במוח שלה, בו קיימים דברים שהיא מחליטה שהם המציאות. כל מה שקורה בה מתייחס אך ורק לעולם הזה. היא הנהנה פעם נוספת, מנסה להיראות מבינה ומתרחקת, כדי לתת לו לחיות בעולם שלו בכבוד. כבוד גם בשבילה, כך הרגיש שהיא חשה, בעודה סוגרת את הדלת.
הוא הסתובב לאיטו והמשיך ללכת, לאורך הגשר. הרבה לא השתנה בחיים שלו. כלומר, שום דבר למעשה. הם נותרו כשהיו, רק שעכשיו יותר מחשבות עבודה מסתובבות בראש שלו.
כעת הוא לא ממש מרגיש כלום חוץ מאת הרוח. כל העניין הרגיש כבר כמו זיכרון רחוק ומטושטש שקיים אך ורק על מנת לשכנע אותו שישנם רגעים בעלי כובד וחשיבות, כאלה שבהווה שלו אין. הוא ידע שזה מעציב, אך זה היה כמו זמזום שקט במוזיקה ששמע כל הזמן- זאת על אף שעכשיו הוא בכלל לא שמע מוזיקה. למען האמת המנגינה המדוברת הייתה הרבה יותר דומה לשקט; שקט מלודי מר ויש שיאמרו עצוב, שמתגורר בו. או שמא הוא מתגורר בתוך השקט? שקט עצור, בתוך בקבוק פקוק ששוקע לאוקיינוס. אוקיינוס רחב, אך תמיד יודע מה יש בפנים.
-היה זה שקט שאומר שהכל לחינם; ימייך ספורים, בדיוק כמו הבניינים המתוחכמים האלה, שעכשיו מצהיבים ונראים כפח מלוכלך מזוהמה. הארכיטקטים מעולם לא דמיינו את היקרים לליבם שיצרו כך, כמו הורה שמעודו לא דמיין את בנו מזדקן. היה בזה מן הטרגדיה.
היה זה שקט שלחש לו שהוא לא באמת רוצה או צריך שום דבר. כל חלום שמישהו חושב שיש לו, זה בעצם שבב שמישהו השתיל- התרבות המודרנית. גם כשהוא היה מאושר ומסופק, שום דבר מזה לא אמיתי, שום דבר לא נשאר או מתאחד איתו, שום דבר לא הופך להיות הוא- אלה סתם רגעים, כמו הרגע הזה שעובר, כשהוא יוצא מהבית למכונית ומרגיש את רוחות מזג האוויר בחוץ. זה בדומה לרגע הזה שאתה מזדהה עם הקבצן ברחוב. כמו הרגע בו אנה כועסת. הוא מרגיש את כל זה, כאילו מדובר ברגשות שלו- אין באמת הבדל. אותם החומרים זורמים במערכת הדם ואז מתפרקים- ולעולם לא נכנסים פנימה.
תמיד חשב כי הסיפוקים והרצונות שניתן להגשים הם בסך הכל כנראה עוד כמה מטרים בבור האין סופי שאין אפשרות למלאו. אולי זה בגלל שאתה תמיד רוצה עוד, ומעולם לא מגיע לדבר באמת. שמחה, בדיוק כמו רגש אחר- הם בדיוק לרגע. מסיבות אשר יהיו, הם לא קובעים כלום; אחר תחושת הסיפוק תחלוף ותרצה את זה בדיוק באותה מידה שוב. האיש הזקן ברחוב לא נראה שבע מהחיים בגלל שהגיע לתום בור הסיפוקים שלו, אלה רק בגלל שהוא מבין שלשום הבדל זה לא יגרום. זה לא אושר.
דבר לא יקבור אותו או ירומם אותו לרחף בשמים.
הוא יודע כי הוא שווה לה משהו, אך זה מעולם הדבר לא הזיז לו יותר מאשר הרגשה טובה. הרגשה טובה ואהבה, שאין להם משמעות בעיניו.
בשבילה הרגשות והשמחה קובעים מי היא תהיה כבן אדם. כל החלטה נחשבת. ברוחה היא רואה דמות דמיונית בשם 'אני', לא שונה יותר או פחות מחבר דמיוני של ילד בן שבע. אם אתה לא מאמין באלוהים, אתה כנראה מאמין בעצמיך; בקיום שלך, בסיפור שלך, שאצל רבים מאיתנו הפך לתנך.
שום דבר מזה לא נכון, זוהי רק הדרך בה מישהו בוחר לחיות. זה לא הופך את זה לאמיתי. זה משפיע עלייך, שולט בך, לטוב ולרע. ה'אני' שלה קיים, אך אין בזה כדי להתייחס למהות שהיא רואה בו. מישל לא מתייחס להגדרות מעין אלה, כמו שאינו מתייחס להגדרות כאלה לגבי עצמו. האני האמיתי שלה הוא בן אדם יפהפה, בלי קשר למראות עיניה; עייפות או ילדותיות, שמישל רצה להיות בחברתו חלק גדול מהזמן. אך הוא בחיים לא התלהב מהזריחה והשקיעה בכל מקרה.
-והוא גם מעודו לא הרגיש צורך לתקן אותה.