מעמד חברתי- פרק 7

-נועה-:
לא שתיתי בכלל בלילה שלפני תחילת השנה, פחדתי כי זכרתי מה קרה בפעם הקודמת שזה קרה. במשך כל הלילה דיברתי עם החברות הכי טובות שלי, לא יודעת איך אבל היה לנו מלא על מה לדבר. הן עדיין לא יודעות, ואף אחד לא יודע. לא אמרתי לאף אחד כי גם אני בעצמי מנסה לשכוח. כשראיתי אותו מתנשק עם מישהי ידעתי שזו ההוכחה לזה שצריך לשים לזה סוף, אסור לי לחשוב עליו יותר. אני יודעת שקוראים לו בר, אני יודעת שהוא לא לומד בכיתה שלי, אני יודעת שלא אמור להיות בינינו אינטקרט מסוים במשך השנה הזו, אפילו אנחנו לא לומדים את אותן מגמות. מה שהיה פשוט קרה ועבר, ונמאס לי שאני חושבת כל כך הרבה על העבר. אני צריכה לחשוב על המון דברים אחרים חוץ מזה. אני יודעת שאני רוצה לגרום לשנה הזו להיות מיוחדת, ואני רוצה לתרום בה, להפסיק להתקבע למסגרת הלימודית שאני נמצאת בה ורק ללמוד למבחנים, אני רוצה גם לצאת החוצה. בדיוק קיבלתי מתנה לקראת תחילת השנה החדשה מצלמה חדשה, לקחתי בחופש הגדול של כיתה י' קורס בצילום ואני עדיין זוכרת הרבה ממה שלמדתי שם. אני רוצה להתחיל להתמקצע בעניין, מעניין אותי לצלם סיטואציות, לצלם אנשים, לצלם רגעים מתוקים. אני רוצה שהמצלמה הזו תלך איתי ביחד לאורך כל השנה המטורפת הזו של י"ב.
החלק הכי מרגש בעיניי בכל היום הראשון היה כשנכנסנו בדלת צורחים את שם המחזור ברגע שקראו לנו. המנהלת תמיד אוהבת לקרוא "ולמחזור" ושם היא מכניסה את שם המחזור המסיים, וזה בדיוק הקיו שלנו להיכנס. כשנכנסתי לשם, לא יושבת כמו בכל חמש השנים האחרונות בכיסאות ומקשיבה לנאום שחוזר על עצמו בכל שנה, הרגשתי הרגשה מיוחדת. זו באמת השנה האחרונה שלי פה, זו באמת השנה שבה יוצרים מציאות, שבה גורמים לחלומות של כל התיכון להתקיים. השנה שבה מאפשרים לנו יותר כי סומכים עלינו יותר, והשנה שכל העבודה הקשה מגיעה לידי סיום. שנה שבה אנחנו מוכיחים את זה שקוראים לנו שמינסטים. צחקתי ורקדתי, קראתי בקולות לצעקות של המחזור שלנו, צעקתי בקול חזק כשאמרנו יחד "מחזור ע"ד שולטים פה", כמו ילדים קטנים. זה הרגע שלנו, זה הזמן שלנו.
אחר כך כבר הרגשתי שאלוהים צוחק עליי. כשקראו בשם שלי ניגשתי לקחת פתק. אני חשבתי שזו יוזמה מדהימה, אני מאמינה בזה שנורא נכון לעשות מעשים טובים בשביל בנאדם אחר רק לשם המעשה הטוב. ניסיתי לשכנע את החברות שלי שזה מעשה מבורך, אבל הן רק הרגישו שזה פתטי. הרגשתי שאני נלחמת במלחמה שאני לא אנצח בה, אבל זה לא עניין אותי. הרבה אנשים שנמצאים במעמד שלי בשכבה לא מבינים למה אני אוהבת את כל השטויות שהמורים אוהבים לעשות. הם חושבים שכדי לבסס את המעמד החברתי שלהם הם צריכים להיות מורדים במורים, הם צריכים לא להעריך את הלימודים, הם צריכים להבריז כמה שיותר ובעיניהם בית ספר הוא בראש ובראשונה מסיבה אחת גדולה שמשלבת המון ילדים, זה בעיקר החברה. אני אומרת להם שזה שילוב. אני חושבת שביססתי את המעמד החברתי שלי בגלל הגישה שלי, המשלבת בין חיי החברה לבין הלימודים. אני חושבת שאני החרשנית הכי גדולה של המעמד החברתי הזה, ואני גאה בזה. אני יודעת שאני רוצה לצאת מהתיכון עם תעודת בגרות שווה ביד ולהגיד לעצמי שעשיתי את זה, ולא וויתרתי, ועדיין נהניתי מכל החברים שעטפו אותי.
'בר אלטמן' היה כתוב לי. לא ידעתי מה שם המשפחה שלו אז חייכתי חיוך קטן והתקדמתי בחזרה למקום.
"תגידי," שאלתי את תמר, "כמה בר יש לנו בשכבה?"
"בנות, בנים או בכללי?" היא צחקה. זה שם כל כך מבוקש? אני מרגישה מפגרת שאני לא מכירה את כל השכבה הגדולה שלנו. "את מי קיבלת? מה הכיתה?"
"יב'4" אמרתי לה מיד. מילא שמות, איפה כל ילד נמצא מבחינת הכיתה שלנו אני בכלל לא יודעת.
"ממה שאני זוכרת ביב'4 יש שני בר, בן ובת. בר אלטמן ובר כץ, אבל אל תתפסי אותי במילה, כדאי לך להתייעץ עם מישהו שלומד שם. בשכבה של מאתיים חמישים ילדים קצת קשה לזכור את כולם". אנחנו בית ספר שמקבץ אליו מכל הסביבה, ולכן אנחנו שכבה כל כך גדולה. אנשים יכולים לגור במרחק של יותר משעה אחד מהשני, אבל כבר למדנו להסתדר.
"בר אלטמן, בן?" שאלתי.
"לדעתי כן." היא אמרה, "אבל תתייעצי עם מישהו מותק, לא כדאי לך להשקיע כל כך בשביל בנאדם ולגלות שטעית וזה לא הוא בכלל." חשבתי מה הסיכוי שדבר כזה קורה, והבנתי שעם כמות השמות הכפולים מרובעים ומחומשים שיש לנו בשכבה זה בהחלט הגיוני. בהפסקה הייתי חייבת ללכת ולבדוק מי זה בר אלטמן.
"נועה!" קראה לי תמר כשעמדתי וניסיתי לפתוח את הלוקר החדש שקניתי. משהו לא הסתדר לי עם הקוד, ואחרי כמה ניסיונות סופסוף הצלחתי. זה יכול להיות סיוט. הסתובבתי אליה, וסגרתי את הלוקר. רק רציתי לראות אם זה עובד. היא ביקשה ממני לבוא אחריה, והסתכלתי עליה צוחקת ואמרתי שבסדר. יצאנו מחוץ לבניין והתחלנו ללכת לכיוון המגרש.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה צוחקת. היא הנהנה אליי, ואז אמרה שהגענו. הסתכלתי עליה ולא הבנתי למה היא מתכוונת, ואז העברתי את מבטי וראיתי את ערן עומד עם קבוצה של ילדים, מחזיק בזר פרחים. הילדים היו החברים הכי טובים שלו, חלק גדול מהשכבה שלנו, כשאני רואה שחלק מהם נרדמים בעמידה. תמר חייכה אליי, אבל אני קפאתי. הוא לא דיבר איתי במשך שבוע, הוא אפילו לא התנצל, הוא לא הראה איזשהם סימנים שהוא מתחרט על כל מה שקרה. היה בין שנינו נתק מוחלט במשך כל הזמן הזה עד לתחילת שנה, אפילו כשהסתובבנו אתמול בבית הספר כדי לסדר את המתחם הוא לא דיבר איתי, לא ניגש ולא אמר היי. עכשיו הוא נזכר?
"אני רוצה שתקשיבי לי רק לשתי דקות." הוא אמר והתקרב אליי, ואני לקחתי צעד אחורה. הוא היה נראה מאוכזב, אבל הגיש לי את הפרחים. לקחתי אותם בידי והסתכלתי עליו, מחכה שיתחיל לדבר.
"אני מצטער," הוא פתח ואמר. הסתכלתי עליו במבט מאוכזב, הנדתי את ראשי לשלילה והרגשתי את הדמעות מגיעות לעיניי. במשך שבוע הייתי צריכה את המילים האלה ממנו, הייתי צריכה שיראה משהו, שיהיה אכפת לו להגיד לי שהוא מצטער שהוא פגע בי אחרי כל השנה הזו, אחרי כל ההשקעה. עכשיו פשוט לא האמנתי לו. לא ידעתי מי גרם לו לבוא ולהתנצל, לא ידעתי אם זה בכלל בדיחה גדולה, אבל לא האמנתי למילים שלו. רק הרגשתי בכאב כשהוא אומר את זה.
"את חסרה לי, אני מתגעגע אלייך ברמות, לא יכולתי לדבר איתך כי לא מצאתי את המילים, כי הרגשתי לוזר." הוא אמר. שמעתי רעשים מסביב וראיתי את כולם מתלחששים. ערן אף פעם לא אמר על עצמו דבר כזה, הוא מחזיק מעצמו, הוא אף פעם לא אומר שהוא לוזר או אפס, הוא אף פעם לא מקטין את עצמו מול אחרים. "את גורמת לי להיות אדם טוב יותר, אני שמח יותר כשאני איתך, אני מצטער שפגעתי בך. השנה איתך הייתה הדבר הכי טוב שהיה לי, בחיים שלי לא הרגשתי יותר רע מכל השבוע האחרון כשלא היית שלי."
"אני לא מאמינה לך," אמרתי לו והרגשתי את הדמעה הראשונה זולגת על הלחי שלי. הוא קירב מיד את ידו כדי לנגב אותה ואני התרחקתי שוב. לא רציתי את המגע שלו עליי, לא רציתי שהוא ישפיע עליי בגלל המצב שהיינו בו. הוא הסתובב לחברים שעמדו מסביב, סימן משהו וכל אחד מהם הוציא מכיסו דף. קראתי את המילים לפי הסדר שבו הם עמדו.
'הוא באמת מצטער, תתני לו צ'אנס' נכתב על השלטים שהם החזיקו. בחורה אחרת הייתה נמסה מזה, אני הרגשתי שזה פתטי. לא התגעגעתי אליו, לא הרגשתי שאני צריכה אותו, לא הפסקתי לחשוב על דבר אחד במשך השבוע האחרון וזה לא היה הוא. תקופה שלמה של שנה של זוגיות לא התקרבה למה שהרגשתי בלילה אחד. זה אומר המון.
"אתם יכולים ללכת," הוא צחק, והחברים שלו בעקבותיו. גם לי עלה צחוק קטן על הפרצוף רק בגלל הסיטואציה ההזויה שעמדו בה. הם הלכו, ותמר הסתכלה עליי במבט מחויך ומרוגש, היא אוהבת את הדברים הקיטשים האלה, ונשארנו לבד.
"מה את אומרת?" הוא שאל אותי ברוגע, והסתכל עמוק אל תוך עיניי.
"אני מצטערת," אמרתי לו, "אני סולחת לך, אבל אני לא רוצה שנחזור. אני מרגישה שעברתי הלאה. היה לי כואב בימים הראשונים, אבל אחרי זה זה עבר. אולי יקח קצת זמן ונחזור לדבר כמו ידידים טובים," אמרתי לו והרגשתי את הדמעות בעיניי, "אבל זה לא יחזור להיות מה שהיה. אתה פגעת באמון שלי, ואני סולחת לך כי אני מרגישה שאם לא אז אני אתחרפן, כי בבסיס אתה לא בנאדם רע. העברתי איתך תקופה מדהימה, אבל יש לה גם סוף."
"אני לא יכול בלעדייך," הוא לחש והתקרב אליי, אמר את המילים בחוסר אונים, "אני לא אוכל לעבור לידך בלי לנשק אותך, בלי לחבק אותך מהמותניים, בלי לדעת שאת שלי." הוא אמר. הנדתי את ראשי לשלילה והתרחקתי בצעד אחד לאחור.
"אני מצטערת, זה לא יחזור בקרוב." הסתכלתי על עיניו העצובות, שנכבו תחת מה שאמרתי לו, הרגשתי שהוא מנסה לעכל. השארתי אותו יחד עם הדממה, נתתי לו נשיקה קטנה בלחי ועברתי אותו וחזרתי לבניין. הלכתי במהירות לשירותים, שטפתי פנים והשארתי את זר הפרחים בשירותים. מישהי אחרת כבר תשמח לקחת אותו.