רגש לא ממומש. פרק 11
גבי נעמד למולה, הודף בזרועותיו שניים מהנערים שהציקו לה.
"את בסדר?" הוא שאל.
הבחורים היו עדיין בהלם, כנראה, כך שלא הגיבו מייד על הדחיפה שקיבלו. ואז השלישי התעשת:
"היי היי למה מי אתה חושב שאתה?" קרא תוך שהוא מנסה לדחוף את גבי. "אל תתערב בעניינים שלא קשורים אליך! מה אתה דוחף ת'אף שלך? אהה?"
גבי שמר על מבע קשוח. הוא תפס את הידיים שניסו לדוחפו, הביט אליו ישר לעיניים ובקול תקיף ושקט סינן: "תתרחק מאחותי, הבנת?".
הם לא יכלו לדעת שגבי אינו באמת אחיה של חיהלה, אבל זה לא מה שעניין אותם כרגע. גבי פגע להם באגו כשהגן על חיהל'ה והראה את חולשתם לידה, ליד הקרבן שתפסו.
ברגע הבא, שלושתם התנערו מחיהל'ה. עכשיו כבר יש להם קרבן יותר מעניין. הם התנפלו על גבי, אחד בועט ואחד מנסה להפילו ארצה. זה לא הצליח מיד. גבי בכל זאת היה בחור חסון. גם כשמדובר בשלושה נערים. רגע לפני שהוא נפל, הוא הספיק לצעוק "חיהל'ה תברחי הביתה! לך זה הרבה יותר מסוכן!".
חיהל'ה פסעה כמה צעדים אחורה, אבל כשראתה שהפילו את גבי, לא יכלה יותר. היא לא היתה מסוגלת לראות אותו, את הבחור שהגן עליה, כשהוא מוכה.
בהברקה של רגע היא צעקה, שרידי דמעות עדיין בעיניה, "אני מזמינה משטרה!"
משטרה? טוב, זה כנראה קצת היה גדול מידי למימדיהם של השלושה. הם נתנו כל אחד עוד בעיטה הגונה לכיוונו על הרצפה, אחד ירק וקילל. וזהו. הם פשוט הלכו משם.
אפו של גבי דימם.
חיהל'ה נרכנה אליו אל המדרכה. בוכה בהסטריה. לא מעכלת עדיין מה אירע. גבי התרומם לישיבה. בעיניו אפילו לא דמעה אחת. "תודה על העזרה". הוא הסתכל על חולצתו. היו בה קצת קרעים, הרבה לכלוכים וכמה טיפות דם. הוא נאנח.
"יש לך נייר אולי?"
נשאר לה בתיק קצת נייר ממה שהביא לה יוסף חיים. היא פתחה את תיקה ונתנה לו.
"מה הם עשו לך?" היא שאלה, שלא מן העניין, "רשעים!" היא התייפחה.
"מה הם עשו לי?" ספק שאל ספק ענה "פחות גרוע ממה שהם רצו לעשות לך".
"את בסדר?" חיהל'ה עדיין בכתה. לא רק דמעות, ממש התייפחה.
"למה?" היא שאלה בבכי "למה דווקא עכשיו?". היתה בשאלה הזו כדי למוטט את עולמה. דווקא כשחשבה שהסוף השמח של חיי הנערות שלה הגיע, כשחשבה שהיא מצאה את בחור חלומותיה איתו תוכל לחיות באושר, דווקא כשהיא יכלה לשכוח מגבי, הכל קרה.
הוא הביט בה. גבי.
"אל תבכי" אמר ברוך, בשקט. הוא קם בכבדות והתנער. היא קמה מיד אחריו.
"בחיים יש גם זמנים של כאב" אמר כמו לעצמו, בשקט. "בואי, אני אלווה אותך הביתה".
"זה בסדר", היא ענתה, "אתה צריך לטפל בעצמך קודם.." היא החוותה בידה על פניו המוכתמות בדם ועל חולצתו. "לא כואב לך?"
הוא רצה לחייך, להגיד שכואב לו, אבל זה יעבור. הוא הביט בה ורק אז שם לב. חיהל'ה היתה לבושה חגיגי, בסתם יום של חול.
פתאום הכתה בו ההכרה. היא חזרה מפגישה…
והשאלה ששאלה לפני כן, "למה דווקא עכשיו?!" הדהדה בראשו עכשיו כמו בתופים.
הוא רצה לחייך לפני כן, לנחם ולפייס. עכשיו הוא רק אמר בטון מזוייף "אני בסדר. תודה על הנייר. להתראות"
והפנה את גבו.
תגובות (2)
מחכה לתגובות,ביקורות ואפילו קללות;)
היי לך, אני מבינה שאת דתייה, גם אני. הסיפור יפה מאוד, ביקורת? אני יגיד לך מה, זה מפתיע שדתייה כותבת על כאלה דברים, אבל אני זאת שאמורה להיות לא מופתעת… כי אני גם כזאת, אולי אני לא כותבת על הנושאים האלה בהצהרה, אבל כן. בקיצור, מה שאני רוצה לומר זה שזה שהסיפור מדבר על נושא כזה, ודתייה כותבת אותו, זה עושה אותו עדין יותר ויפה יותר… אין לי ביקורת😂 אני מקווה שאת לא מאוכזבת…