משהו שקרה פעם

מהפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שמשהו טוב הולך לקרות. ואז מיד להשתבש. בצורה רעה. איך ידעתי? טוב, אתה לא טוב בלהסתיר מבטים או חיוכים.
אחרי שהכל נגמר בצורה רעה, כמו שחשבתי, ושאמרתי שהכל באשמתי, שהלכת בגללי, למרות הדברים שאמרת. לא הייתי קוראת לך שקרן, אתה לא שקרן. אתה בסך הכל פחדן. אני מקווה שאתה מתגעגע אלי עכשיו שלי כבר לא אכפת. אבל אתה כל כך ביישן וחסר ביטחון.. לא יהיה לך את האומץ לכתוב, להתקשר, ליצור קשר בכללי.. אבל את האמת, אני מתגעגעת אליך. לחיוך שלך ולבדיחות שמאפיינות אותך ורק אותך. אני זוכרת שכל פעם שאמרת משהו אקראי או לא קשור לשום דבר ממה שאמרתי, הייתי שואלת אותך "מה זה קשור עכשיו?" ואתה פשוט היית אומר "את מעדיפה לדבר על פוליטיקה?" ונושאי שיחה עברו ועברו. לא היה משעמם איתך לרגע. אני גם מתגעגעת לחיבוק היחיד שהיה בניינו רגע לפני שדחפת אותי למים איתך. צעקתי, כעסתי וקראתי לך אדיוט. אבל באמת שבתוכי צחקתי איתך והייתי שמחה שהייתה לי את ההזדמנות הזאת. זה מביך אולי, אבל זו הפעם הראשונה שחיבקתי מישהו.
אני גם מתגעגעת לרגעים האינטימיים, בלי צחוקים, רציניים. למרות שהם היו במיעוט. סיפרתי לך מה עברתי עם בנים אחרים, אתה יודע שכבר נפגעתי. זה לא היה הוגן אבל תראה. גם עליך התגברתי.
לא אני לא אשכח אותך. אני גם לא רוצה לשכוח אותך. כמה שזה יישמע טיפשי, היית האהבה הראשונה שלי. היה לי קשה לראות את זה ולהודות בזה בתור עצמי. עשיתי טעות שסיפרתי לך. לא הגיע לך. זה כאב שלא כתבת לי שבועיים אחרי. בדיוק אחרי שבועיים ראיתי אותך. לא אמרת לי היי או התחלת איתי שיחה בדרך המיוחדת שלך. למה אני לא עשיתי את זה? כי אני פחדתי כמוך. רק קצת פחות אולי, כי לי היה את האומץ לבוא ולהגיד לך מה הרגשתי אליך.
ראיתי אותך מסתכל עלי גם אז, הרי אתה לא טוב בלהסתיר מבטים. לבסוף ניגשת אלי ואמרת שזה לא יקרה. "אבל אמרת שאתה מרגיש אלי משהו". זה הדבר שאני מצטערת שלא אמרתי. "זה בסדר" היה הדבר היחיד שהצלחתי להגיד. חייכתי, למרות שמבפנים כאב לי.
אבל לא רק זה הכאיב לי. הכי הכאיב לי והכי העליב אותי, שלא דיברת איתי יותר מאז. פשוט כלום.
אתה לא תדע על כל זה. אני לא אגיד לך את כל זה. כי כל זה כבר לא משנה, נכון? לי יש מישהו חדש. חבל שפספסת את ההזדמנות שלך. וחבל שלי לא היה את האומץ לכתוב הודעה.
אתה יודע, ידידים זה גם משהו.