דרך

בזמן שהיא פסעה לה לדרכה אל העתיד היא הבחינה בצורות חיים שונות שהציצו אליה מבין העצים, כל אחת ואחת מאותן צורות חיים נשאו על פניהם הבעה מופתעת, כאילו אינן מאמינות למראה ענייהן, ושוקלות האם היא אמיצה במיוחד או מטומטמת לגמרי. אם הייתה נשאלת כנראה שהייתה עונה גם וגם.
בדרכה אל מחוז נפשה היא המעיטה מלהביט לאחור, אך גם מן המבט קדימה. היא השתדלה להתרכז בדרך שבין רגליה, כדי לא לעמוד או ליפול. הצעידה הייתה טובה, נחמדה וגם קצת מרגשת מידי פעם, כאשר הייתה עוברת בין מקומות שנפשה לא חלמה לחלום עליהם, אך מאחורי כל פנייה בדרך, היא הרגשה בצלילים המכסים אותה, וכאשר בחרה בשביל הלא נכון, הכל התרסק סביבה. פיסות מן השמיים נפלו לרגליה, האדמה התפוררה מתחת לעקבה, והעליים נשרו מן העצים והשאירו אותם חשופים כליל.
באותם רגעים שלא פחד וכאב, הייתה מתכנסת לעצמה ושואלת את עצמה, האם זה הוא לא הרגע להפסיק?
בשלב מסוים בדרך, היא הבינה מה יהיה בסוף. היא הבינה מהו גורלה, וברגע שהבינה שאלה את עצמה, מדוע לא להביא לקץ עכשיו? אם בסוף היא תגמור באותה הצורה, למה לא להקדים את המועד?
רק אחרי זמן רב מצעה את התשובה שלה ביקשה והתחננה.
מעולם היא לא נועדה להגיע לסוף. היא נועדה ליהנות מהדרך.