פרולוג לסיפור בלי שם שכנראה לא אמשיך

הלכתי לאורך הרחוב החשוך. חיפשתי אחר הכתובת הנכונה. על הביניים החשוכים רוססו מגוון של משפטים, אך היה חשוך מידי מכדי שאוכל לראותם בבירור.
מכונית חלפה על ידי והגשם שירד בצהריים ונאגר בצידי הכביש ניתז עלי. רטנתי וחציתי את הכביש בזמן שפנסיה של מכונית נוספת החלו לסנוור אותי.
ירדתי במהירות במדרגות האבן האפורות והרטובות.
ליד גן השעשועים הקטן והמחליד עמדה מנורת רחוב מהבהבת שהאירה מעט את לוח המודעות הישן של השכונה. נעמדתי מול הלוח וקראתי את אותן הודעות מוכרות, אותן הודעות שהיו כאן גם לפני 15 שנים.
בפינת הלוח היה פתק קטן, התאריך 23.5.2010 נכתב בצד העליון של הפתק. המילים "אתה לא צריך מים כדי להרגיש כאילו אתה טובע" התנוססו על הפתק בדיו אדומה ובכתב יד קטן ויפה. זיכרונות מאותה תקופה הציפו את מוחי ועיני החלו להתמלא בדמעות.
העפתי מבט אחרון באותה מודעה שהרסה את חיי והלכתי משם.
"אילו תחושות עולות בך כאשר מדברים איתך על זה?" קולה של הפסיכולוגית הדהד בראשי.
"יאוש, תסכול, עצב, כעס, חוסר אונים.." קולי נשמע. הוא היה כה מתוק ועדין אז.
"כעס על מי?" שאלה הפסיכולוגית.
"על עצמי." הרגשתי שוב את הצביטה המוכרת בלב.
דמעות החלו לזלוג על פני.
עצרתי והתיישבתי על ספסל ישן. נשענתי לאחור והרמתי את ראשי. הסתכלתי על הכוכבים, נוצצים, טהורים, מדהימים.
נשמתי נשימה עמוקה והדחקתי כל רגש שחוויתי באותו רגע, כל רגש חוץ מכעס.
קמתי והתחלתי ללכת לכיוון התחנה.
'להתרחק, להתרחק כמה שיותר.' שיננתי בראשי.