מתחת להכל

מתחת לשמיכות,
אנחנו סתם עוד שתי בובות,
שמישהו זרק לפני שנים,
בגלל רגשותיו העצובים,
והוא לא טרח לשכוח,
גם לסמן חתך על הפנים,
כדי שגם אם נופיע ברחוב,
עטויות כובעים ומעילים,
הוא ידע לזהות אותנו,
על פי החתך על הפנים.

את מושיטה לעברי יד,
ואני מהססת לאחוז בה,
מפחדת שאם כן, אז לא אוכל לעזוב,
לא אתן לעצמי.
את מלטפת את החתך שלי,
דמעות זולגות מעינייך,
את בוכה בשבילי.
'רק אל תרפי,' אמרת לי,
'בסופו של דבר מישהו ימצא אותנו,
מתחת להכל.'

בין החלומות כולם זוכרים אותנו,
כולם רואים מעבר לעצב שלנו,
אך כשאנחנו לבד,
רק שתינו,
אנחנו לא כמו בובות מתחת לשמיכות,
אנחנו שתי ילדות,
בודדות.