שרמוטה !!

חלק ג' :
כשהגעתי ביום שני לבית הספר הרגשתי נורא, ובנוסף לזה נראיתי נורא, שערי היה פרוע לגמרי, גופי היה כבד מהרגיל ועיניי היו אדומות מחוסר שינה.
בהפסקה ליאן נגשה אלי.
"היי" היא אמרה בלחש
לא עניתי, רק הסתכלתי אליה.
"את בסדר?" שאלה בחשש.
"אני נראת בסדר?" שאלתי בכעס.
היא השפילה מבט, "את לא צריכה להתייחס אליו. הוא פשוט מובך, זה הכל" אמרה בפנים נפולות.
"ואני לא מובכת?! זה לא נותן לו את הזכות להתנהג כמו מניאק"
"צודקת"
"מה הוא אמר אחרי שהלכתי?"
היא נעה באי נוחות, "נו, דברי. כמה רע זה יכול להיות?" שאלתי וכבר לא ציפיתי לכלום.
"הוא התחיל לקלל אותך. הוא קרא לך זונה ושרמוטה ואמר שאת נצלנית מניפולטיבית.
וכולם הסכימו אתו. כולם אמרו שהוא צודק ועכשיו כולם סוג של שונאים אותך"
המבט שלי קפא. פי היה פעור ועיני כמעט יצאו מחוריהן. פשוט לא האמנתי למשמע אוזני.
הוא פשוט הוציא את כולם נגדי.
בשארית היום הרחקתי את כולם ממני, כולל את יסמין.
הייתי כל כך עצבנית, כל כך כועסת, שלא חשבתי בהגיון.
כך כך רציתי מישהו, מישהו אחד, שיגיד לי שדין טועה.
אבל צערי הרב, הוא לא טועה.
לפחות ככה כולם מאמינים.
הלכתי שוב לכוכב. לא יודעת אם בשבילו, אבל חשדתי שהוא יהיה שם.
כשנכנסתי היה שקט.
הכוכב היה כמעט ריק מאנשים ורק מעטים פטפטו ביניהם בשולחנות העגולים.
פניתי לעבר המסדרון המוביל לשירותים ואז ראיתי את אור יוצא מדלת המרפסת.
בהתחלה, כמעט ולא זיהיתי אותו.
היה לו פנס כחול בעינו השמאלית ושפתו התחתונה נטפה דם טרי ומגעיל.
המבט שלו היה עצוב כל כך, רחמני כל כך.
"דין שם, נכון?" שאלתי אותו בלחש.
"זה לא זמן טוב עכשיו, ליה" אמר וליקק את שפתו.
"הוא עשה לך את זה עכשיו, נכון? הפצע בשפה שלך"
"אני בסדר, אל תדאגי. כדאי שתלכי" קולו היה נחרץ
"אני לא רוצה לערב אותך בזה, אור"
"אני כבר מעורב. לכי"
"לא" אמרתי בקול רציני, "תן לי להיכנס. אני חייבת לדבר אתו" קולי היה מלא בתחינה.
עינינו לא משו לשום מקום אחד מהשני, הוא דאג לי, אבל אני עמדתי על שלי.
"את בטוחה?" שאל ופניו התרככו במקצת.
"כן. בבקשה תן לי" קולי רעד.
הוא הנהן והלך לדרכו.
שאפתי נשימה עמוקה ונכנסתי למרפסת בצעד קטן.
דין ישב על כיסא, מכופף. הוא לבש אותם בגדים ושאף מסיגריה שהייתה בין אצבעותיו.
"איך השפה שלך?" שאל, כנראה חשב שאני אור.
כשלא עניתי, כתפיו נשמטו, "אני מצטער, אור" הוא נאנח. "קשה לי לא להתעצבן עכשיו"
"אל תדאג" אמרתי חלש, "הוא יהיה בסדר"
בשנייה שפצחתי את פי הוא הסתובב אלי.
הוא הראה כל כך הרבה רגשות על פניו. סקרנות, הפתעה, אשמה, כעס, אכזבה.
ובעיקר שנאה.
ידעתי את כל זה כי הכרתי אותו. הכרתי אותו מספיק כדי לדעת מה הוא מרגיש.
הוא זרק את הסיגריה וקם מכיסאו.
חסמתי את הדלת, "אתה לא תברח הפעם בקלות כזאת" אמרתי.
"זוזי" אמר בכעס.
שילבתי את ידי, "לא".
"מה את עושה פה בכלל?" שאל בהיסח דעת.
"אנחנו צריכים לדבר"
"לדבר? לא נראה לי"
שתקתי, לא היה לי מה לומר.
הוא עקף אותי והתקרב לדלת.
"אני מצטערת" אמרתי והבטתי בגבו. הוא נעצר והסתובב
"על מה? על זה שניצלת אותי? לא נראה לי שזה יעזור הפעם"
נערתי בראשי, "אני לא מצטערת על זה, כי זה לא מה שהתכוונתי לעשות"
"זה לא משנה אם התכוונת. ניצלת אותי. וכולם צוחקים עלי עכשיו"
"לא ממש. הם צוחקים עלי"
"הם מרחמים עליך"
מילותיו צרבו בי.
"למה עשית את זה?" תבע לדעת
"לא עשיתי כלום" התגוננתי
"ניצלת אותי!" צעק
"לא… לא התכוונתי שזה יצא ככה" קולי החל להתכווץ והרגשתי את הדמעות בוערות בעיני.
"באמת? כי זה לא נראה ככה!"
"זאת לא הייתה רק אשמתי!"
"אז את מאשימה אותי?"
"אני לא מאשימה רק אותך אבל היה חלק בזה"
"אני הייתי שיכור, ליה. מה התירוץ שלך?"
שתקתי.
"מה שחשבתי, אין לך תירוץ. ויודעת למה? כי פשוט נהנית מהעובדה שלרגע אחד מישהו כמוני התמזמז עם מישהי כמוך" הוא יצא וטרק אחריו את הדלת.
התיישבתי בכיסא ודמעותיי החלו לזלוג במורד פני.
לא בכיתי כי הוא צעק עלי.
לא בכיתי כי הייתי עצובה.
לא בכיתי כי כולם רכלו עלי.
לא בכיתי כי הייתי לבד.
לא בכיתי כי התחרטתי.

בכיתי כי דין צדק.
נהניתי מזה.
ועכשיו, אין דרך חזרה.