צמאה

"אני צמאה." אני אומרת ואדי נשימתי מזכירים לי ענני עשן של סיגריה, מהסוג שממש הייתי שמחה לעשן עכשיו.
"כולם צמאים," היא אומרת." לאהבה, לתשומת לב, אנחנו תמיד צמאים." היא הוסיפה, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שזה לא מה שאני התכוונתי אליו, לא חושבת אפילו לרגע אחד שאולי, יש משמעות אחרת מאחורי המילים שלי, משמעות הרבה יותר פשוטה מזו.
"את לא הבנת אותי." אני אומרת, לא יודעת אפילו למה חשבתי לתקן אותה, זה יהיה בזבוז מוחלט של זמן, אך אני מניחה שפשוט לא יכולתי להתאפק.
"אז למה התכוונת?" המבט בעיניה היה כל-כך תמים, כאילו למה עוד אפשר להיות צמאים, ואם לומר את האמת, רציתי לפרוץ בצחוק עוד באותו הרגע, העובדה שהיא לא ראתה את הדבר הפשוט והרגיל ביותר אליו אפשר להיות צמא הצחיקה אותי במין דרך עצובה כזו.
"אני מתכוונת לדבר הפשוט ביותר," אני אומרת דרך שפתיי סדוקות קלות. "אני צמאה למים."