איש בלי שם
זה יותר מדי לפעמים, או שזה רק אני(?)

שירו העצוב של האדם המודרני- חלק ראשון

איש בלי שם 24/02/2015 577 צפיות אין תגובות
זה יותר מדי לפעמים, או שזה רק אני(?)

היפרוונטילציה, לחץ אטומי מתפרץ
נסיגת המערכת אחורה בחריקת שיניים
מתחילים מצבעים בסיסיים, מתפתחים
גדלים לטפס על עצים, ומשם בניינים
מחלת האיש המודרני, כלוא בתוך בריאותיו
אנשים מיותמים מאמת והעולם איבד כיוון
הפרדה מוחצת בין נפש והיגיון.

בין מה שמטה למעל, כולנו חלקים בשרשרת
חוליות חוליות נבנים, מותחים ידינו אל האחר
ושרשרת מתוחה כל כך, תנותץ בפורקן אדיר
עפים לכל כיוון, הריק ממלא הכול
ואקום חברתי במסווה אומנותי ובוכה.

אנחנו לפעמים קליפות, ולפעמים פרי טעים
השראה בהשראה חשמלית, הבזקים חזקים
שוב ושוב חוזרים אל הרחם, להיוולד מחדש
כמה אנחנו קטנים וכמה תסביך הגדלות מתעתע
והרקמות שלנו כבר לא אנושיות כמו פעם.

מתועשים ושקטים כמו דגים באקווריום
בוהים בחלל המתנועע ולא אומרים כלום
רק שוחים, השקוף הזה לא מראה לנו כלום
והשתיקה האוניברסלית היא אמת פרדוקסלית
אין לי יותר מה להגיד, אני דג אז אני אשתוק.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך