אנני, פרק 4- בספריה הריקנית של בית הספר [נערך, למי שרוצה מחדש]

אנני נכנסה לספרייה השקטה, היא חייכה קלות לאדם שליד שולחן העץ הקטן בכניסה. הוא חייך אליה חזרה. הוא נראה כמו אדם חייכן מטבעו, שכן היו לו קמטי צחוק שהתאימו במיוחד לשיערו המאפיר.
היא מצאה את אוליבר בקלות בספרייה הריקנית, הוא ישב ליד בחור בעל שיער חום כהה שכוסה בכובע דוורים מיושן, עשוי צמר ומשובץ. הבחור לצידו רכן מעל מחברת ומחשבון בעוד אוליבר עשה משהו בטלפון הנייד שלו.
היא התיישבה מולם בדממה.
"… אז איקס אחד שווה שמונה עשרה, ואיקס שתיים שווה מינוס חמש, הבנת- אוליבר!" הבחור בכובע לקח לאוליבר את הנייד ונראה כאילו העיר אותו השינה עמוקה. "הקשבת לי בכלל?"
"שכחתי את הקלפים בבית," ציין אוליבר בקול קטן. "אין לי מה לערבב, אין לי איך להתרכז."
"אז מה עשית בנייד?"
"שיחקתי סוליטר?"
"אתה מכור," האשים אותו הבחור בכובע.
ואז, לראשונה מאז אנני התיישבה מולם, אוליבר שם לב אליה. "ברנד, נגמר הזמן," הוא אמר, גורם לבחור עם הכובע להרים מבט בבלבול קל. "היי אנני," הוא הוסיף כבדרך אגב. "תכירי את אחי, ברנדון. ברנד, זו אנני משיעור צרפתית."
"נעים להכיר את עלמת החן," אמר ברנדון והטה את כובעו מעט. "הוא התלונן שהוא תקוע איתך בעבודה-"
"הייתי מתלונן על כל אחד-"
"-אבל אף פעם לא התלוננת-"
"-כי עד היום לא הגעתי למצב בו אין לי איך לברוח מעבודה משותפת. עכשיו, אם תואיל לסלוח לנו, יש לנו עבודה לעשות."
ברנדון הנהן בראשו בכובד ראש מעושה. "כמובן. שמחתי להכיר אנני, יש לך חיוך מקסים." הוא אמר וקרץ בקלילות.
"לך כבר-"
"הולך, הולך…" ברנדון יצא מהספרייה בשמחה ואוליבר הכניס את מחברת המשבצות. "אחי הגדול והדביל במיוחד," אמר אוליבר בטון מתנצל, אנני הנהנה.
"אתם משעשעים," היא ציינה.
"החיוך שלך כבר הסגיר את המחשבה הזו," הוא אמר בקלילות והוציא מחברת ספירלה עם המון חתימות ושמות שנכתבו על הכריכה בטושים צבעוניים. הוא דפדף בה לרגע עד שעצר בעמוד ריק. "אם ככה, אנחנו זקוקים לרעיונות לעבודה."
"כן, רק אם תוכל להזכיר לי מה העבודה זה יהיה מקסים."
אוליבר הניד בראשו ביאוש קל, אבל ניכר היה על פניו חיוך. "אנחנו צריכים להרצות מול הכיתה על כל נושא בו נבחר."
"והנושא בו נבחר הוא…"
"הסיבה שאנחנו כאן כרגע. רעיונות?"
אנני חשבה על זה במשך כחצי דקה. "אין לי מושג."
אוליבר לקח את זמנו לפני שהגיב. "מה התחביבים שלך?"
אנני חשבה על זה במשך כמה שניות. "אני אוהבת עיצוב."
"עיצוב?"
"כן. עיצוב פנים, עיצוב אופנה, עיצוב שיער… עיצוב."
"זה דבר שאני לא ממש טוב בו אבל שיהיה. עוד משהו?"
היא המהמה ואז הנידה בראשה, מחליטה לא להעלות את נושא הבובות. "מה איתך?"
"חוץ ממוזיקה החיים שלי הם די ריקניים."
"אני לא ממש מבינה הרבה מוזיקה," התנצלה אנני ואוליבר הניד בראשו.
"זה בסדר, אני לא נהנה לעשות על זה עבודות בכל אופן. מה לגבי… המ…" הוא בהה בתקרה הלבנה. "היקום הוא כללי מדי ויותר מדי מושגים הם בין-לאומיים… פילוסופיה הם לא יבינו… היסטוריה?… היסטוריה…" הוא חזר להביט באנני. "היסטוריה של… משהו…"
"היסטוריה?" חזרה אנני.
"כן… נגיד…" הוא בהה בתקרה לעוד כמה שניות. "היסטוריה של… אירופה?… לא, המ… אומנות? לא, אני לא יודע כלום על אומנות… היסטוריה של… מחשבים?"
"מה לגבי משחקי מחשב?"
"אולי משחקים בכלליות?"
"רחב מדי," אמרה אנני בביטול.
"אז רק סוג מסויים של משחק. לא לוח, הם משעממים, לא משחקי חברה כי הם סתם שטויות פסיכולוגיות… מה לגבי… משחקי קלפים?"
"פוקר ודברים כאלה?"
"גם, לא רק."
אנני הנהנה. "אבל אני לא בטוחה שזה יספיק."
אוליבר החזיר הנהון ורשם משהו במחברת שלו. הכתב שלו היה כמעט בלתי קריא, מסולסל מדי, ענקי- והוא פוזר על כל הדף. "אנחנו צריכים עוד רעיונות."
היא שתקה לכמה דקות ארוכות, רק הרעש של המזגן נשמע ברקע. טוב, זה והנשימות של אוליבר שהיו כבדות כי הוא נשם דרך פיו, אפו היה סתום.
"אני צריך להספיק לאכול," הוא ציין לבסוף בקול שקט.
"כן, גם אני…"
"אז מה לגבי רעיונות?"
"אולי נמשיך אחר כך?"
"אין לי מתי, מצטער. צריך לסיים את זה עכשיו."
היא חשבה על זה לעוד דקה, הרי הוא בעצמו משחק קלפים, למה זה מוזר שהיא משחקת בבובות? הוא גם לא נראה כמו הטיפוס שיצחק עליה בגלל שטויות כאלה, וגם אם כן זה לא באמת יפריע לה. לפחות, לא אחרי שהיא תסיים את העבודה.
"מה לגבי בובות?" היא אמרה לבסוף.
"בובות…" אוליבר השעין את מרפקיו על השולחן ואת ראשו על ידיו. "אני אשמח לקבל הסבר."
"סוגי בובות שונים, מאיפה הן באו, העתיד שלהן, בובות מפורסמות, בתרבות, כל מני דברים כאלה."
"מתאים לעניין המשחקים…" הוא קשקש משהו במחברת שלו. "זה נראה נחמד. כדאי שתתני לי את המספר שלך, שנהיה בקשר."
היא הנהנה וכתבה אותו על פינת הדף, הוא קרא אותו במהירות והנהן. "המ, אוקיי, אני אתקשר היום בערב? נראה מתי העבודה מסתדרת לנו ואם יהיו לך רעיונות תשלחי לי הודעה."
אנני השמיעה צליל הסכמה.
"ועוד דבר," החל אוליבר לומר. "אם תרצי לאכול איתי ועם אחי אנחנו נשמח, ראיתי שאת קצת בודדה בהפסקות."
חיוך התפשט על פניה של אנני בלא ידיעתה. "אני אשמח, תודה," היא אמרה.
"אז בואי, אם ככה."
"יש לכם מקום סודי ומגניב של אחים?"
"הלוואי, אנחנו מתיישבים על המדרגות איפה שיש מקום ומעכבים את התנועה באגואיסטיות."
"תוכלו לבוא למקום הסודי והמגניב שלי אם תרצו."
"והמקום הזה הוא…"
"סודי," השלימה אנני בחיוך רחב.
"אם ככה, בואי נלך. ואם ברנדון נמצא מחוץ לדלת מוכן לנסות להבהיל אותי אז אל תיבהלי, הוא דביל."
"אתה נחמד."
"אני מודע לזה," ענה בקול מלא בעצמו. "להתראות," הוא שלח לעבר הספרן שהנהן אליו חזרה.