החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 4

•חן•
"פו, אני לא מאמינה שעברנו את היום הזה…" סמסה עמית בקבוצה שלה, שלי ושל אגם.
"את אף פעם לא מאמינה שנעבור אף יום." עקצה אגם.
"אחר-הצהריים טובים," כתבתי כי לא היה לי משהו אחר להגיד.
"אחר הצהריים רעים." כתבה אגם ולא פירטה. נכנסתי לפרטי שלי ושלה, סקרנית לדעת מה קרה.
"מה קרה?" שאלתי.
"הכול נורא." היא ענתה.
"אמך חולה? אחיך נפגע?" שאלתי כמו טיפשה כי לא היו לי עוד חרוזים…
"משהו הרבה יותר גרוע ממחלה…" היא ענתה ולא פירטה, שוב.
"נו, מה?" שאלתי. למה היא מותחת אותי כל כך? מה הבעיה שלה להגיד לי?
"מה יש, אנחנו לא חיים במדינה חופשיה?" היא שאלה, מתחמקת.
"נו די, נכנעתי. מה קרה?" רשמתי.
"הא! הגענו לפוליטיקה ונגמרו לך החרוזים." היא שוב התחמקה.
"ועכשיו… מה באמת קרה?" נאנחתי.
"ירדן, עמית ואת, מאור ואבא שלו באים לארוחת ערב… ואין לי ממש ללבוש."
היא סימסה.
נו, ברצינות?!

•מאור•
"יוצאים!" צעק לי אבא מלמטה. לבשתי מהר חולצה מכופתרת בצבע ירוק בהיר וג'ינס רגיל וירדתי למטה. אבא חיכה לי במכונית. נכנסתי והתחלנו לנסוע. שתיקה. מדי פעם אבא דבר כמה דקות עם אנשים מהעבודה, כמו שהוא עושה כל עשר דקות ביום רגיל.
כן, אני מודה, אבא קצת חסר לי. נכון, הוא לידי רב הזמן. אבל הוא קם כמעט כל יום באחת או בארבע לפנות בוקר כדי לטפל בחולים שהגיעו במיוחד לבית החולים שלו כדי לקבל טיפול, וכל עשר דקות הוא מקבל שיחה דחופה מן העבודה.
לא, אני לא מדבר על שיחות במיטה על בנים ועל שטויות, או לראות סרטים טיפשיים בטלוויזיה. אני מדבר על לראות כדורגל ביחד עם פיצוחים, לשחק לפעמים, לקבל תמיכה ועונשים על מבחנים.
הוא אומנם לידי, אבל הוא לא לצידי. הראש שלו נמצא בעבודה שלו.
לפעמים נדמה לי שההורים שלי שוכחים ממני לפעמים. שהם עסוקים מדי בעבודה שלהם ובגירושים. אבל אני יודע שאני סתם מתנהג כמו ילד קטן שחסר לו יחס.
אבל באמת, לפעמים חסר לי אבא ואמא. לפעמים אני מרגיש כמו יתום.
ולפעמים אני מרגיש הרבה יותר גרוע מיתום.
"הגענו!" העיר אותי אבא ממחשבותיי. דפקנו על הדלת, אגם פתחה לנו. עיניי נצצו. נזכרתי בפגישה שלנו אתמול, שראיתי אותה בפעם הראשונה מזה שנה.
עשיתי בושות, התנהגתי כמו טיפש. טוב, לפחות השגתי חתיכת עוגת שיש טובה…
"כן אתה ורק אתה שוב גורם לי לאבד שליטה…" אגם זמזמה שיר והלכה למטבח, שם התרוצצו שתי נערות עם שער ערמוני ארוך. הנחתי שהן תאומות.
"מה מתבשל פה?" התקדמתי לעברן וחייכתי.
"שיחת בנות, לא לגילך." אמרה אגם וחייכה גם היא.
"זה לא מעניין אותי, השיחות שלכן. אבל מה יש לאכול?" שאלתי בערמומיות.
"כל מה שאתה לא אוהב," אמרה אחת הנערות עם השער הערמוני והסתובבה אלי.
היו לה עיניים חומות שובבות.
"עמית." אמרה ולחצה את ידי.
"מה זה, טקס? איפה המדלייה שלי?" אמרתי בציניות.
"הנה לך, המדליה על היכולת לאכול הכול כמו חזיר." אמרה הנערה השנייה עם השער הערמוני והסתובבה גם היא. היו לה גם עיניים חומות, אבל נבונות וצוחקות.
"בנות…" מלמלתי, הנפתי את ידי בביטול והלכתי לחדר של רועי. ברגע שנכנסתי, הבחנתי ברועי ובנערה עם שער שחור ארוך ומתולתל ועיניים חומות דבש. חייכתי. כנראה שרועי מצא לו חברה. למזלי, הם לא הבחינו שאני שם והלכתי משם מהר בלי להפריע בכלל. התיישבתי על הספה.
"לאף אחד אין זמן בשבילי!" צעקתי בציניות ונאנחתי.

•ירדן•
התיישבתי על המיטה ליד רועי.
"אז מתי סגרנו שאני מקבל את הפיצוי שלי?" הוא שאל.
"כבר עכשיו." אמרתי וחייכתי בשובבות. התקרבנו, עד שהרחתי את ריח הבושם הגברי שלו, והרגשתי את הזיפים הקטנים שלו.
בלי להגיד כלום, נסחפנו לנשיקה ארוכה ולוהטת.
קיוויתי שזה לא יגמר לעולם.
"בואי, אנחנו חייבים ללכת לאכול. את לא מורעבת?" אמר רועי אחרי שהתנתקנו אחד מן השני.
משכתי בכתפיי אבל נתתי לו להוביל אותי למטבח.
חייכתי. השולחן היה עמוס מטעמים. בשולחן ישבה אגם, אחותו של רועי. היא חייכה אלי. היא ממש חמודה, כבר פגשתי אותה כמה פעמים ודברנו, בהתחלה חשבתי שהיא סנובית אבל אחרי זה גיליתי שהיא ממש דומה לי.
לידה ישבו שתי נערות עם שער ערמוני, כנראה תאומות.
באמצע ישב בחור עם שער חום מסופר ועיניים כחולות בהירות, ולידו איש מבוגר יותר שנראה קצת דומה לו, כנראה אבא שלו.
"זה מאור, וזה אבא שלו." אמר רועי והצביעה על הבחור שהסתכלתי עליו באותו הרגע.
כן, צדקתי, הם אבא ובן.
הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי. וקיוויתי שהרגע הזה לא יגמר.