המלאך האבוד| פרק תשיעי – מה שלא הורג מחשל.

לא הצלחתי להירדם, כול אותו הלילה התהפכתי במיטה מצד לצד. המחשבות שלי לא נתנו לי מנוח.
האימון הראשון צריך להתקיים בבוקר שלמחרת, אימון ראשון שיקבע כ"כ הרבה.
לקראת שתיים לפנות בוקר קמתי, התרגזתי על עצמי שלא הצלחתי לישון, כמו ילד קטן וטיפש.
התיישבתי על עדן החלון הגדול שהיה לי בחדר, הרחוב שלנו היה שקט, רק הפנסים הצהובים האירו את המדרכה.
מה אני אמור לעשות עכשיו? אף פעם לא הקדשתי מחשבה על מה יקרה אחרי שאתקבל לקבוצת פאר, אף פעם לא חשבתי על מה שיידרש ממני כדי להצליח. אני אצטרך להחסיר מבית הספר באופן קבוע, אני אצטרך להגיע כול יום לאימון, אני אצטרך להתאמן גם בבית, עד מאוחר בלילה. החיים שלי עמדו להיכנס לתקופה חדשה, תקופה שכולה כדורגל.
ואז ראיתי את זה; פיסות קטנות נפלו מהשמיים ונחו על המדרכה. לקח לי כמה שניות להבין שאלה הם פתיתי שלג.
השלג הראשון. השלג הראשון תמיד הזכיר לי דברים רעים, אמא שלי נפטרה יום אחרי השלג הראשון.
הייתי בן אחד עשרה, ונשארתי ער כול הלילה לצפות בפתיתי השלג הצונחים על המדרכה ונמסים מיד. כמה שעות מאוחר יותר אמא שלי נפטרה.
ניערתי את ראשי, השלג הקדים השנה, לפחות בחודש. חיוך מריר עלה על פני והמשכתי להביט ברחוב השומם.
צלצול הפלאפון שלי הקפיץ אותי, ראשי נחבט בחלון ופלטתי קללה, ממהר להגיע לפלאפון.
"ה…הלו?", נאנקתי בכאב, מספר לא מזוהה הופיע על הצג. מי המפגר…?
"דני…דניאל?!", קול מתייפח נישמע מעבר לקו. הכאב בראשי עבר כמעט מיד, לא הצלחתי לבלוע את רוקי.
"מל! מה קרה?", הקול שלי נישמע מבוהל.
"זאת אחותי…" מל יבבה.
"מה?!", זינקתי מעדן החלון, מתחיל לחפש אחרי מכנסים וחולצה.
"היא ב…בטיפול נמרץ. אני לא יודעת…הפסיקה לנשום" היא התחילה להיחנק מהדמעות שלה ובקושי הבנתי משהו.
"איפה את?", סוף סוף מצאתי חולצה ארוכה ומיהרתי ללבוש אותה, לוקח את המעיל ויוצא מהחדר במהירות.
"ב…בבית…חולים", היא נאנקה.
"אני בדרך".

רק רבע שעה לקחה לי כדי להגיע לבית החולים, נהגתי כמו מטורף והודיתי בליבי על כך ששום שוטר לא הוצב ברחובות באותה שעה.
החניה של בית החולים הייתה כמעט לגמרי ריקה, חניתי את המכונית על שתי חניות בפיזור נפש ובקושי זכרתי לנעול אותה. הידיים שלי רעדו, לא הבנתי מה מל אמרה לי. היא חיה? לוסי עדין בחיים?
התפרצתי לתוך הבניין; הכול ריק, אף אחד לא היה בעמדת הקבלה. מה זה בית החולים המזורגג הזה?
עליתי לקומה של לוסי במהירות, ניתקל ברופאים ובאחים בדרך, אך אף אחד לא ידע כלום על לוסי.
דלת החדר שלה הייתה פתוחה, מל ישבה על המיטה ומיררה בבכי לבדה, ביד אחת היא החזיקה חולצה ישנה של לוסי.
הרגשתי את הלב שלי מזנק החוצה, "איפה היא?", הקול שלי רעד כשדיברתי ומל הרימה את מבטה, מסתכלת עלי.
"היא…הצל…הצליחו לייצב…", היא מחתה את דמעותיה ולקחה נשימות עמוקות, "בסדר", פלטה לבסוף.
אנחה נפלטה מפי, החלקתי במורד הקיר והתיישבתי על הרצפה הקרה, ראשי בין ידיי. לא הפסקתי לרעוד, הרגשתי כאילו קיבלתי מכת חשמל ; פעמות לב מואצות, רעד בכול הגוף, הנשימות לא היו סדירות.
'היא בסדר…היא בסדר' ניסיתי להרגיע את עצמי. מה קורה לי? זה בא כ"כ בהפתעה, לא חשבתי לרגע שאמצא את עצמי בבית החולים באישון בלילה, רק היום ישבתי בחדר הזה עם לוסי, מנסה לגרום לה לחייך.
ישבתי ככה הרבה זמן, שותק, מנסה להירגע. נשימותיה של מל חזרו לקצב אחיד והבנתי שהיא הפסיקה לבכות.
התרוממתי לאט, ניגש למיטה והתיישבתי לידה, מניח יד אחת על כתפיה.
פניה של מל היו חיוורים, ענייה נפוחות; היא נראתה כאילו לא ישנה כול הלילה.
משכתי אותה אלי בחיבוק ולמרבה ההפתעה היא כרכה את זרועותיה סביבי והתחילה להתייפח לתוך כתפי.
"מל…יהיה טוב", לחשתי לה ונשקתי על ראשה. רציתי לקחת את כול הכאב ממנה, לא רציתי שתרגיש את מה שאני סוחב איתי במשך השנים, לא רציתי שתדע מהו אובדן של אדם יקר.
ליטפתי את ראשה, אובד עצות, מה אני כבר יכול לעשות? הכרתי את לוסי במשך שבועיים וכבר לא הצלחתי לדמיין מה יקרה אם תעזוב אותנו, מל חיה איתה כ"כ הרבה שנים, היא לא תצליח להתגבר על הכאב אף פעם.
מל הרימה את מבטה אלי, בענייה נראה כ"כ הרבה כאב, "תודה", היא לחשה.
ואז נשמעו צעדים מהירים במסדרון, לא חלפה דקה וד"ר אקיסטון עמד בפתח, הוא ניראה קצת מופתע לראות אותי אך לא אמר דבר.
"היא בסדר", היו המילים הראשונות שלו.
זינקתי מהמיטה במהירות "ד"ר, אבא שלי אמר לי שמצא תורם, אני -"
ד"ר אקיסטון עצר אותי בהינף יד, "אני יודע בחור צעיר, אני יודע. יצרנו קשר עם אותו אדם והוא באמת הסכים לכך".
הסתובבתי לעברה של מל, במקום לראות חיוך על פניה היא התחילה לבכות.
"אני לא מבין…מה הבעיה?", חזרתי לעברו של הד"ר.
"אנחנו פוחדים שלוסי לא תשרוד את הניתוח", הוא מלמל בלחש "היא חלשה מידי".
"מה?!", לא הבנתי על מה הוא דבר. "אז מה אתה הולך לעשות? לחכות שהיא תמות ?", צעקתי, הכעס התפרץ ממני ומל פלטה זעקה קטנה מאחורי.
"תירגע בבקשה, אדון סקוט", הרופא הניח יד על כתפי. "אני מבין את כעסך, אבל, לצערי, אי אפשר לעשות כלום. אנחנו נבצע את הניתוח אך ורק כאפשרות אחרונה, ברגע שניראה שאנחנו מאבדים אותה. כול דבר אחד יסכן את חייה יותר", הוא אמר, יכולתי לשמוע שהוא באמת מצטער.
"היום …-"
"היום זה לא היה המקרה. הצלחנו לייצב אותה דיי מהר, היא בסדר כרגע. למעשה, אתם יכולים ללכת לבקר אותה. הוריה איתה עכשיו", הוא הביט במל בעצב ואחר כך טפח לי על הכתף, הסתובב והלך.

בארבע לפנות בוקר שוב ישבתי בחדרה של לוסי, הפעם לוסי ישנה בין זרועותיי, המכשיר שעקב אחרי הנשימה שלי צפצף באחידות. עקבתי אחריו בחשד, פחדתי שפתאום יפסיק לצפצף.
מל ישבה על כיסא מולנו והחזיקה באחת מידיה של אחותה. היא הביטה בי ונאנחה, "אני כ"כ שמחה שהכול הסתדר".
הבטתי על לוסי הישנה, תהיתי אם נוח לה ככה, גופה העליון שעון עלי וראשה על כתפי.
"גם אני", לחשתי.
אני ומל נשארו מחוץ לחדר של הטיפול הנמרץ, הוריה ישבו בפנים משהו שניראה כמו שעות שלמות. לבסוף העבירו את לוסי חזרה לחדרה, הוריה נשארו עוד קצת ואז הלכו הביתה- לעוד יום עבודה. אני ומל נשארו בחדר וחיכינו עד שתירדם.
הייתי אמור כבר ללכת הביתה, האימון הראשון שלי צריך להתחיל בשבע בבוקר ואני לא עצמתי עין כל הלילה.
פיהקתי ועצמתי את עניי לרגע.
"דניאל", מל לחשה "לך הביתה".
פקחתי את עני ונעצתי בה מבט, "אני בסדר, אני יכול להישאר עוד קצת". האמת היא שפחדתי להזיז את לוסי שמא תתעורר.
"לא אתה לא. תלך, עשית דיי ויותר הלילה", היא קמה ממקומה בעדינות וחיכתה שאעשה כמוה.
נאנחתי וניסיתי להזיז את גופה של לוסי ממני, לאט, בלי לגרום לתנודות מיותרות. אך עניה נפקחו כמעט מיד, היא הביטה בי וחיוך קטן ועייף הופיע על פניה.
"מצטער", לחשתי ומל מיהרה לעברנו, עוזרת לאחותה לשכב בנוח במיטה.
"איפה אמא ואבא?", לוסי שאלה, קולה שקט כ"כ, שברירי.
"בבית", מל נשקה לראשה "תישני, בסדר? אני כבר חוזרת".
היא התרחקה כמה צעדים והביטה לעברי, סימנתי לה שאני כבר יוצא והתכופפתי לעברה של לוסי.
"איך את מרגישה?", לחשתי.
היא מצמצה בענייה לאות 'בסדר'.
"אני מבטיח לחזור אחרי האימון, בסדר?", ליטפתי את ראשה והיא הביטה בי בשאלה.
"אימון?", לחשה.
"כן…לא הספקתי לספר לך אבל התקבלתי לקבוצה", חייכתי לעברה וראיתי את ענייה מתרחבות בפליאה.
"דניאל זה-"
עצרתי אותה באמצע המשפט, אסור היה לה להתאמץ יותר מידי, "ניראה אותך מאוחר יותר".
היא הנהנה ואני נישקתי ללחי שלה, פניתי ויצאתי החוצה מהחדר.

מל ליוותה אותי עד לחנייה, "אני לא יודעת איך להודות לך".
חייכתי, "עזבי שטויות. ותתקשרי אלי אם יהיה משהו חדש", רציתי להגיד לה תתקשרי אם יקרה משהו אבל החלטתי שזה יותר מידי.
עמדנו כמה שניות בחוץ, הרוח הקרה של שעות הבוקר המוקדמות פרעה את שערי, שמחתי שהשלג הפסיק לרדת במהלך הלילה ולא נשאר ממנו כול זכר. מל חייכה אלי, אחרי כמה שניות היא ניגשה ועטפה את צווארי בידיה, מצמידה את עצמה אלי בחזקה.
"מל..", לחשתי, קברתי את פניי בשערה, היה לה ריח נעים של שמפו.
היא התרחקה ממני קצת כדי שאוכל לראות את פניה והביטה בי בשאלה, לא ידעתי מה לעשות באותו זמן, מה להגיד?
כן הרגשתי אליה משהו, נמשכתי אליה למרות שהיא אף פעם לא הייתה הטעם שלי. אבל…אולי זה רק חוסר השינה שפקד אותי, או השעות הרבות שביליתי איתה שבלבלו אותי וגרמו לי לחשוב.
"אני אבוא אחר כך", אמרתי לה והיא חייכה.
"בהצלחה. אני בטוחה שתיהיה הכי טוב שיש", היא אמרה אך עדין לא הורידה את ידיה, לבסוף רכנה קדימה ונשקה על הלחי שלי ומיד לאחר מכן התנתקה ממני לגמרי.
"ביי, דניאל", היא חייכה ואז פנתה ונכנסה לתוך הבניין הגדול. עמדתי שם כמה דקות, מבולבל.
הייתי עייף, רציתי לישון ועם זאת ידעתי שלא אספיק. הדבר היחיד שנשאר לי הוא לנסוע הביתה ולהתקלח לפני האימון, לנסות להתרענן קצת.
הלכתי לעבר המכונית שלי בצעדים כושלים, מתפלל בליבי שהאימון ילך בסדר, שלוסי תיהיה בסדר ושאבין סוף סוף מה קורה לי עם מל.