אולי זה הגורל- חלק א'

"*אונייי!! את בטוחה שאנחנו הולכות בכיוון נכון?" שאלתי שוב, מרגישה כמו ילדה קטנה ששואלת את אמא שלה "עוד כמה זמן נגיע?"
"אני בטוחה! זו לא פעם ראשונה שאני יוצאת להסתובב בחוץ את יודע, לאומתך אני כבר יצאתי להכיר קצת את הסביבה שלנו באזור הזה של סיאול" סטפני הסתכלה עליי במבט מתוסכל "את באמת צריכה לצאת יותר אליי"
"למה לי לצאת? טוב לי ככה, לשבת בבית חצי יום ואז לרדת לעבוד במסעדה בהמשך הרחוב בחצי היום השני, בלי יותר מידי טיולים וסיורים בעיר" עניתי לה
"אבל למה? חשבתי שבאנו לקוריאה כדי להכיר את המקום לא כדי לשבת בדירה הקטנטנה שלנו כול היום!"
"אוני… ככה טוב לי אוקי? אני לא אוהבת להתרחק מידי מהדירה, פשוט תשלימי עם זה!" התעצבנתי, אך לפני שסטפני הספיקה למחות קול חריקה חזק נשמע וקטע את הריב שלנו. קול התנגשות ואז צרחות שבקעו מכול עבר. פנינו ימנה בסוף הרחוב בו הלכנו והבנו מה קרה. תאונת דרכים. רכב סוזוקי כסוף עמד באלכסון באמצע הכביש והמוני אנשים מלוכסנים התכנסו סביבו וסביב משהו ששכב על הכביש למול הרכב.
"מה הולך שם?!" שאלתי המומה ומיהרתי לכיוון הקהל ההומה וסטפני בעקבותי.
"זה …בן אדם?!" סטפני קראה בוהה בגוף המדמם על הכביש.
"אויי לא" ליבי החסיר פעימה "לא לא לא!!" אמרתי ודחפתי אנשים להתקרב יותר לגוף על הריצפה "זה לא יכול להיות!" הרגשתי גוש חונק בגרוני.
"אליי! את מכירה אותו?" סטפני צעקה אליי מאחור אך התעלמתי ממנה.
מה עושים? מה עושים?!?!
נשמתי נשימה עמוקה והחנקתי את הדמעות שאיימו לפרוץ.
ניסיתי להירגע, איך עושים את זה שוב? ניסיתי להיזכר בעשר השעות שהעברתי בקורס עזרה ראשונה בכיתה י'.
קודם משכיבים את הגוף ישר, עשיתי את הפעולה בעודי אומרת אותה לעצמי בראש.
אחר כך בודקים ערנות, מחאתי כפיים מול פניו כמו שעשיתי לבובת ההנשמה בפעם ההיא. פתחתי את פיו קצת, אין בפנים כלום. רגע. הרמתי את מבטי לקהל המבוהל שמעליי והצבעתי על בחורה נמוכת קומה שהסתכלה על המתרחש, חצי בדעגה חצי בהתענינות רכילותית "את!" הצבעתי עלייה ונראה היה שנבהלה מהפניה הפתאומית, "תתקשרי לאמבולנס!" ציוויתי עלייה בקוריאנית כושלת, ובכול זאת נראה היה שהבינה אותי, היא הנהנה וחייגה מהר את המספר בטלפון הנייד שלה. חזרתי על גוף שמולי, הסתכלתי על הפנים היפות, המוכתמות בדם שהחזקתי בידי. נשמתי נשימה עמוקה. הרמתי את ראשו וסתמתי את אפו בשתי אצבעותי. בבקשה שזה יעבוד! בבקשה.. התפללתי והצמדתי את שפתי לפיו. אחת. שתיים. שתי נשיפות מלאות, הרגשתי את חזהו מתרומם תחתי שהעברתי לו את האוויר מגופי. הצמדתי את ידי זו אל גבי זו ושילבתי את אצבעותי. בהיסוס הנחתי אותן מוצמדות מעל לצלעותיו. 'אם טועים בשלב הזה אלולים לשבור למטופל את הצלעות ולהרוג אותו" קול המרצה שלי הדהד בראשי. אני יכולה לעשות את זה, ניסיתי לשכנע את עצמי.
אחת שתיים שלוש…
אין תגובה.
אני ממשיכה בקצב קבוע.
ארבע חמש שש…
אתה לא יכול לעזוב אותי. אני לא אתן לך.
שבע שמונה תשע…
ואתה אפילו לא מכיר אותי, אבל אני מכירה אותך…
עשר אחת עשרה שתיים עשרה…
לא חשבתי שככה ניפגש, לא במקום כזה, לא בסיטואציה כזו.
שלוש עשרה ארבע עשרה חמש עשרה…
דמיינתי את זה כול כך אחרת. איך זה קרה?
שש עשרה שבע עשרה שמונה עשרה…
בבקשה אל תעזוב אותי… בבקשה.
תשע עשרה…
פעימה.
לרגע חשבתי שאני מדמיינת.
עשרים…
הרגשתי פעימות תחתי לחץ ידי. קטנות וחלושות אך קיימות, הלב שלו חזר לפעול. עפעפיו רפרפו קלות ועניו נפתחו עד לחצי, הוא סתכל עליי במבט מלא כאב, ואם זאת בהכרת תודה. פלטתי אנקת הקלה. קולות סירנה נשמעו סביב , האמבולנס כאן.
הפרמדיקים זינקו מייד מאחורי האמבולנס והעמיסו אותו על האלונקה. טלפון נייד נפלת מתוך כף ידו המדממת. אספתי אותו מהר בידי בדיוק בזמן שאחד הפרמדיקים פנה עליי, הוא כנראה ראה שאני זרה גמורה ופנה אליי באנגלית "את הנשמת אותו?" הנהנתי, המילים נבלעו בפי. "ראית מה קרה?" הוא סימן עם הראש לכיוון המכונית מעלת העשן. נדתי בראשי לשלילה. "טוב תבואי איתנו, אנחנו צריכים עוד פרטים והייתי רוצה לבדוק גם אותך" 'אבל אני לא נפגעתי' רציתי לענות לו, אך עדיין לא הצלחתי למצוא את קולי. הוא תפס בידי ומשך אותי בעקבותיו לאחורי האמבולנס, העפתי מבט חטוף בסטפני מתחנן לעזרה "לכי! אני אתקשר אלייך יותר מאוחר" היא צעקה לי בקול מודאג, נראה היה שגם היא חשבה שאני זקוקה לבדיקה רפואית. הנהנתי לה ונתתי לדלתות האמבולנס להיסגר מולי.