לא הרבה

It is just too late 21/02/2015 573 צפיות אין תגובות

"זה התחיל כבדיחה," לחשתי."אתה יודע."אני מרגישה את הדמעות עולות בעיניי לפתע, ואני לא יודעת מה לעשות.
"זה היה פשוט בשביל שאנשים ישימו לב אלינו." אני אומרת ובלי לשים לב, אני מניחה את ראשי על החיבור בין צווארו וכתפו, הראש שלי התאים בדיוק ונראה היה שזה לא הפריעה לו אז השארתי אותו שם, וקיוויתי שלא אלכלך את חולצתו יותר מידי עם האיפור שלי.
"והתכנית עבדה," אני אומרת ,ומושכת בעדינות באפי."הם שמו לב אלינו." אני ממשיכה, אך כעט, קולי כמעט ואינו נשמע בכלל.
אני מתנתקת מחיבוקו לפתע, החדות מערערת אותו לרגע, ואם לומר את האמת, גם אותי.
אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא רוצה להמשיך ולספר לו את הסיפור הזה, אני רוצה לקבור את הכל מאחוריי, ואני לא יכולה לעשות זאת בלי לספר למישהו את הסיפור.
רוצה להסביר לו את זה, להצדיק את מעשיי בפניו, אך אני לא יכולה לדבר על זה, אני באמת לא יכולה.
במיוחד לא כאשר הוא מביט בי באותן עיניים מבינות ומוכן לא לשפוט אותי.
כאשר הוא מציע לי אוזן קשבת, וכתף לבכות עליה.
אבל ידעתי שאני חייבת לו את זה, אני חייבת לו לפחות את ההסבר הקלוש ביותר.
"דברים החלו להסתבך מהר מאוד." אמרתי ומשכתי בכתפיי, הוא לא אמר לי שום דבר הוא פשוט חיבק אותי בעדינות וראשי חזר לאותו חיבור אליו הוא כל-כך מתאים.
אז כך, עם דמעות בעיניי וקול שכמעט ואינו נשמע, סיימתי לספר את מה שהייתי מוכנה לספר לו, מה שלא היה הרבה, ואם לומר את האמת לא אמרתי לו דבר שהוא בטח לא ידע לפני כן.
"ואז כבר היה מאוחר מידי לסגת."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך