מטרה אבודה

אני לא זוכרת מתי הבנתי שנמאס לי, אני יודעת רק שבוקר אחד, קמתי והבנתי להחזיק את הראש מעל המים, להילחם עבור מטרה אבודה, אולי אפילו לא ידעתי שנמאס לי, עד שהייתי רחוקה כל-כך מהכול.
יום אחד, פשוט לקחתי את המפתחות למכונית, ונסעתי עד שלא יכולתי יותר, עד שלא יכולתי להשאיר את עיני פקוחות, ועד שנגמר הדלק במכונית, ואז? ואז פשוט נשארתי שם, על גדת הנהר ההוא, מחכה לסוף, לסוף שלי.
אך בזמן שביליתי שם, הרגשתי צעירה וחופשיה שוב, כמו ילדה בת עשר בחופשה מדהימה.
הרגשתי כאילו הכל אפשרי, וזה דבר שמעולם לא האמנתי בו, תבינו, אני לא גדלתי בבית רגיל כמו כולם, אני גדלתי בבית החולים, חיה מטיפול לטיפול מהליך ניסיוני אחד לשני, והכול בשביל להאריך את חיי, להילחם עבור מטרה אבודה.
אתם מבינים, זה אולי האריך את חיי, אך זה גם הרג אותי, חתיכה קטנה בכל יום, אך עם כל טיפול וכול ניתוח, התחלתי לאבד חתיכות גדולות יותר ויותר שלי, וידעתי שיום אחד, לא יישאר ממני, דבר, ולכן ברחתי כל עוד נשאר ממני משהו, אך ידעתי שזה לא לזמן רב, שמתישהו המחלה תתפוס אותי, אך הפעם, היא לא תיתן לי ללכת.
אתם בוודאי תוהים איפה הורי, ובכן, מעולם לא היה להם אכפת ממני, אלא אם מצבי נהיה גרוע יותר, וגם אז, הם פשוט השתמשו בזה לטובתם, אני מניחה שבת נעדרת וכנראה מתה, שיפרה את היחס אליהם בצורה נפלא.
אני שמחה על כך שההורים שלי כאלה, שלאט אכפת להם ממני מספיק, ושהם פשוט מחכים שמישהו ימצא את הגופה הנרקבת שלי בתעלת ניקוז איפשהו.
אם לומר את האמת, הייתי מתאכזבת קשות אם פתאום היה להם אכפת, בגלל שזה היה הורס הכל בשבילי.
אם לא אכפת לכם, אני אחזור לגן עדן שלי, לנקודה הקטנה ההיא ליד הנהר, ופשוט אחכה שהמוות יגיע לקחת אותי.