מעמד חברתי- פרק 4

-נועה-:
הערב התחיל לרדת על בית הספר, רוב ההכנות שהיינו יכולים לעשות כבר סיימנו. המגרש התחיל לקבל צורה, הכניסה התחילה לקבל צורה, העברנו את הזמן בעיקר בלדבר עם חברים שלא ראינו חודשיים. אין מה לעשות, במשך חודשיים חוץ מבמסיבות לא יוצא באמת לראות את כולם. שמחתי להשלים פערים עם חברים שלא יצא לי לראות הרבה זמן. מידי פעם ראיתי את בר מסתובב מכיוון לכיוון. אף פעם לא באמת הבחנתי ביופי שלו, ועכשיו היו פעמים שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. הבנים שיחקו לעת ערב כדורגל ידידותי, והבנות צפו בהם. זה היה נראה כמו בסרטים שהם התחלקו לקבוצות של הבנים עם חולצה ואלה שבלי חולצה. הגורל רצה להרוג אותי כשבר הוריד את חולצתו, ונזכרתי בפלאשבקים חזקים מאותו הערב. גם ערן היה בקבוצה הזו. הייתי חייבת ללכת משם קצת, כי הרגשות היו חזקים, כי כאב לי לשבת שם ולצפות בכל העניין. חברה אחת באה איתי, למקום המסתור שלנו, היא חשבה שלראות את ערן כל כך קרוב כשאני יודעת שעכשיו חצי שכבה בוהה בו ויודעת שמותר לה, זה דבר שקשה לי.
"את באמת חושבת ככה? כולן בוהות בו?" שאלתי אותה עצובה. הייתי חייבת לפחות בזה להיות קצת עצובה, אם היא תבין שאני עצובה בגלל דבר אחר היא תשתגע.
"בטח, הרי הוא היה שלך, רק את ראית אותו ככה, את הגוף שלו.. עכשיו כשכולן יודעות שהוא לא תפוס, יכול להיות שתהיה כלבה שתנסה פשוט.. לתפוס אותו מהר."
"הוא היה עד כדי כך מבוקש?" שאלתי אותה. זה היה נראה שהייתי לא במציאות במשך השנה שהיינו בה יחד. אני הרגשתי שהוא פשוט ערן, ואהבתי אותו על הפשטות שבו, על האהבה שלו. הרגשתי שהוא מבין אותי כשהיינו יחד, ולא ראיתי בו ה"אליל" שכולן ראו בו. חשבתי שהוא אדם פשוט, חשבתי שמערכת היחסים בינינו היא פשוטה. אני חושבת שהוא אהב את זה שמישהו באמת מסתכל עליו כאדם רגיל, ומעריך אותו על זה, לא מצפה ממנו לשום דבר אחר. הוא תמיד היה מוביל חברתי, תמיד היה דומיננטי, אנשים ראו בו משהו בשכבה הזו. הוא ביסס את המעמד החברתי שלו בכל חמש השנים האחרונות, ואני יודעת שהוא ימשיך לבסס אותו גם בשנה האחרונה. עכשיו אני כבר לא אהיה חלק פעיל מחייו.
"דיברתם מאז?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה. היא נאנחה והניחה את ראשה כל כתפי. ליטפתי את ראשה.
"אני בסדר," צחקתי, "באמת, סתם קצת קשה לי. אני חושבת להתחיל את השנה הזו בלעדיו, להתחיל אותה עם מצב קצת מוזר פה בשכבה. חשבתי שהשנה האחרונה שלי בתיכון תתחיל מדהים, כנראה שלא." זה לא שאני משקרת לה, באמת חשבתי שהשנה הזו תתחיל מדהים בגלל שאני אהיה עם ערן, באמת חשבתי שהיא תהיה שונה מכל שנה אחרת, שהיא תתחיל כשאני עם בנאדם שאני נורא אוהבת אותו, ושאוהב אותי. אבל המצב המוזר שיש פה בשכבה בכלל לא קשור אליו. בר לא יוצא לי מהמחשבות. במשך כל היום הזה הוא לא ניגש ולא דיבר, הוא לא הראה סימני התעניינות. באיזשהו מקום אני נפגעתי, חשבתי שהוא יבוא או יגיד היי, אולי ישאל אפילו אם אני בסדר, הרי כמעט בכל הערב הייתי שיכורה. שום דבר. הוא לא ירק לכיווני. זה נראה שזה לא מזיז לו, ואני מצידי מתמוטטת תחת המחשבות.
"אני חוזרת לשם," היא אמרה לי בשלב מסוים, "את באה?". הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי לה שאני מעדיפה לשבת לנוח פה עוד קצת. היא הנהנה אליי, נתנה לי נשיקה בלחי והלכה. אני ישבתי ושמעתי את הצעקות מהמגרש, ומידי פעם הקשבתי לשקט. נרגעתי קצת, חשבתי על מה שנכון לי לעשות עם הסיטואציה הזו.
הטלפו שלי צלצל ברגע מסוים, חייכתי כשראיתי מי מופיע על הצד. זו הייתה אחת החברות הכי טובות שלי, מישהי שלא לומדת איתי בבית הספר, אפילו לא באותה עיר. אנחנו חברות ילדות אבל היא עברה דירה לפני כמה שנים, וסירבנו להתנתק. אנחנו מדברות מידי פעם, לשתינו נורא עמוס בחיים. נפגשנו פעמיים בזמן החופש הגדול. היא כנראה מתקשרת בשביל לאחל שנה טובה ולשמוע איך אנחנו השמיניסטים מתכוננים להתחיל את השנה החדשה.
"לא סיפרתי לך," אמרתי לה, "ערן ואני נפרדנו." המה החזק שהיא אמרה חייב אותי להרחיק את הטלפון מהאוזן. סיפרתי לה על מה שקרה במסיבה, ועל מה שגיליתי ואיך שהגבתי. היא התחילה לקלל אותו, לא ציפיתי אחרת, ואז שאלה אותי איך אני מתמודדת.
"אני יכולה לספר לך משהו?" שאלתי אותה בקול עצוב.
"בטח." היא אמרה רגועה. וכך התחלתי לספר על הרגעים הקטנים שזכרתי מאותו ערב ששבו ועלו בזיכרוני. לא ידעתי כמה שתיתי, אבל ידעתי ששתיתי, זכרתי את מה שאמרתי לבר, וסיפרתי לה על מה שקרה, על השתלשלות האירועים. סיפרתי לה על המחשבות שיש לי, על כמה קשה לי לראות אותו מסתובב פה בבית הספר בלי היכולת לגשת אליו, לדבר איתו. אני מרגישה חסרת אונים. מצד אחד על מה אני אדבר איתו? על הסקס, על מה שהרגשתי? אני ממש לא בנויה להיכנס למערכת יחסים חדשה, אני ממש לא בנויה לעין העקומה שכל השכבה הזו תרים. האמת שזה אמור לא להזיז לי, אבל זה מזיז לי. אני מנסה לחשוב מה אני בכלל רוצה ממנו, או מה אני רוצה מעצמי, ואני מגיעה למסקנה שכל מה שאני צריכה לעשות זה לשכוח בלי שאני בכלל יכולה. היא ניסתה להרגיע אותי כי היא הרגישה שאני מתחילה להתפרץ, ואני כבר לא יכולתי והתחלתי לבכות. הרגשתי שזה משחרר אותי, כבר שבוע רציתי לבכות. היא ניסתה בקולה הרגוע להגיד לי שהכל בסדר, שזה נורמלי שאני מבולבלת ושאני לא יודעת מה אני אעשה.
"ההמלצה שלי," היא אמרה בחום, "זה לתת לזה לדעוך. אם הוא מראה שלא אכפת לו כנראה שגם הוא לקח את זה בתור סטוץ חד פעמי. זה שאת צריכה לראות אותו מסתובב מול העינים שלך זה קשה, אבל תני לזה פחות ופחות להזיז לך. את מתחילה שנה חדשה, את מוקפת בהמון אנשים שאוהבים אותך, אז תני לרגעים השמחים להיות הדומיננטים. אם מידי פעם הוא חוזר לך למחשבות, תגרשי אותו בחינניות. תגידי שזה קרה, טוב שזה קרה, וזה נגמר. משתביני שזה נגמר זה באמת יעזור לך." היא צודקת, אני פשוט צריכה להבין שזה נגמר.
כמה דקות אחרי שיחת הטלפון איתה שמעתי קול מעליי. הרמתי את ראשי וראיתי את אלון, ידיד טוב שלי. הוא הסתכל עליי ושאל אם בכיתי, התכופף מיד מודאג. צחקתי, ניגבתי את הדמעות האחרונות וחייכתי אליו. הוא התיישב לידי, הוריד את הג'קט שלו ושם על כתפיי, הוא חשב שקר לי. הוא פשט ישב לידי ודיבר איתי מסיח את דעתי מהמחשבות. הנחתי את ראשי על כתפו, נרגעת מקולו המדבר.
"מי גרם לך לבכות?" הוא שאל לבסוף, אחרי שדיבר איתי על ההרגשות שלו להפוך לשמיניסט.
"החיים גרמו לי לבכות," צחקתי, "אבל זה בסדר. יש רגעי משבר בחיים."
"זה טוב שאת יודעת לקחת רגעים של שקט לעצמך מול כל ההמולה הזו. נצטרך הרבה כאלה בשנה הקרובה."
"למה דווקא בשנה הזו?"
"כי הכל מטורף ושונה בשנה הזו, ואנחנו צריכים לדעת איך לשמור על השפיות." הוא לא ידע כמה המילים שלו נכונות בקשר למצב שלי כרגע.