ילדתי האהובה

"ספר לי על הים. ספר לי על מעבר, ואילו זיכרונות אוכל למצוא שם…."
היא הפצירה בי, ילדתי הקטנה, כה קטנה ומלאת סקרנות.
לקחתי אותה אל חיקי ברגע שנולדה. איך אפשר לא לאהוב כזה דבר תמים? היא הייתה פרי אהבה, באמת.
פרי שיגדל וכרגע הוא בוסרי ומחכה להתבשל ולענג אחרים. או, אל נא לטעות. לענג בתמימות. התמימות היא שמה השני. היא הדבר היחיד התמים שנשאר לי בחיי, כי זיכרונות נשחקו עם נרות כבויים, רגשות הוצלפו בחבלים אדוקים ותקוות ננטשו בחוף מבטחים.
אולי מישהו הגיע לשם ומצא את תקוותי האבודות, וכמו כל טבע האנוש ברוב אנוכיותו חטף אותן מיד ולא השאיר לי פיסת תקווה לעצמי.

פסים עוטים את שמלתה המיושנת, צמות קלועות בסרט אדום, והמבט הזה… אחח כל פעם שהיא מביטה בי באותו מבט אני מסיט מבטי מהפחד לראות את העבר.
והעבר מכאיב, כמה שהוא מכאיב… ההיא מהעבר אמרה לי אף פעם לא להסתכל אחורנית,
"כי ה'אחורנית' הוא רק אשליה שקיימת במוחנו"
"אבל אם לא אסתכל 'אחורנית' אולי אמנע מעצמי להיתקל באבן ואז אוכל להמשיך לקדימה, לבטוח, בלי חששות…"
"תן לעבר לנוח על משכבו. בעבר לא נוגעים, רק מביטים" היא הפצירה בי שוב ושוב.

עד היום אני זוכר איך היא דיברה אליי ואיך כל משפט שלה נשמע לי כמו זהב שיש לשמר, ואיך המשפטים נחקקו במוחי ואיך היא רחוקה עכשיו, כמה שהיא רחוקה…
אני מצטער, קשה לתת לעבר לנוח על משכבו.
כי הוא חשוב לי מידי.
אני מביט בעיניים של ילדתי הקטנה, ורואה בה את דמותה. אותן עיניים אותה סקרנות מתפרצת, אולי מה שמייחד את ילדתי זאת התמימות, כי להיא לא הייתה אותה תמימות, היא הייתה אפילו קצת מופקרת. מענטזת בסקסיות על עמוד, גורמת לכולם להשחיל שטרות אל גופה החצי ערום, גורמת לכולם להאמין שלא באמת קר לה, שלא באמת זהו הרעב הנפשי שבונה את כאבה.

"אז פאקין טעות אחת עשיתי, גם אני בן אדם…"
"אבל לא, זאת לא טעות" אני ניסיתי לשכנע אותה; "זה פרי אהבה."
"תהיה מציאותי… אין אהבה" כל כך אדישה, קרה, ואפילו להתנות אהבה איתה היה תהליך קודר ומרוחק, אבל אני אהבתי אותה יותר מהכל.
ועכשיו רק ילדתי נשארה, עומדת בפינה, מחכה שאביא לה תשובה, ומה אני יכול להגיד לה? "תשכחי מהעבר…הוא לא קיים. זאת סתם מילה שבני האדם המציאו כדי לתרץ כאב."

ילדתי, התמימה,הסקרנית והאהובה. אני רוצה לעטוף אותך בזרועותיי עד שעיניי יעצמו. אך למה את כה דומה לה? אל תעבירי לי את הקור שהיה קיים בעיניה אל נפשי, כי אני ארגיש מנוכר. למרות שאת שלי – בשר מבשרי, אל תיתני לי להישבר לרסיסים, את הרי יודעת שאין מי שירכיב אותם אחרי זה, את עדיין לא בשלה, ואין לך את הכישורים המוטוריים והשכליים כדי להבין איך ומה.
אני רק צריך אותך שתנשמי- כי היא לא כאן כבר לנשום בשבילי…