ידיים קרות כקרח

הידיים שלה טיילו על חזי, קרות כקרח, ומעוררות צמרמורת.
היא חייכה אליי, חיוכה מזכיר לי חיוך של זאב, מעט ציני ומבטיח דם בהמשך.
אני הרגשתי אליה משהו, אני לא בטוח אם אהבה הייתה מה שהרגשתי, וגם אם הייתי מנסה להסביר לכם את ההרגשה שלי כאשר אני איתה, לא הייתי מצליח להסביר לכם זאת, ולא רק בגלל שאני גרוע עם מילים, אלא גם בגלל שאי-אפשר לתאר את ההרגשה ההיא, ולכן זה יהיה בזבוז זמן אפילו לנסות.
היא הייתה יפהפייה, אור הירח זורח על פניה הבהירות ומעניק לעיניה ניצוץ, אתם יודעים מהסוג המסוכן ההוא, זה שמתחיל שרפות ומהפכות, שפתיה, הן היו משוכות באדום, מנוגדות לכל הגוונים האפורים סביבנו.
היא הייתה כל מה שהיה חשוב לי בעולם הזה, הדבר היחיד שהצליח לחמם את ליבי הקפוא.
אני חייב להודות, אני אתגעגע אליה, כאשר היא והחיוך המקסים שלה ישתעממו ממני, כאשר הם יחליטו להמשיך הלאה, אל ההרפתקה הבאה ואל הבחור הנואש הבא.
רוצים לשמוע כיצד נפגשנו?
עמדתי לקפוץ מצוק, כאשר היא הופיע משום מקום ואמרה שזה יום נפלא, אני לא זוכר כיצד, אבל אני סיימתי בביתי, מבולבל קלות ולא ממש בטוח איפה היא.
ביום למחרת חזרתי אל הצוק, חושב שהפעם אני אעשה את זה, שאני אסיים עם זה אחת ולתמיד.
אך כמו שאתם בטח מצפים, היא הייתה בדיוק באותו מקום, יושבת על קצה הצוק כאילו היא מחכה לי.
זה המשך ככה, בכל יום הגעתי אל הצוק נחוש, ותמיד היא הייתה שם והרסה את אותה נחישות.
יום אחד, התעוררתי והבנתי שאיבדתי את החשק למות, אז פשוט הסתובבתי לצד השני של המיטה והחלטתי להמשיך לישון, אך דפיקה רמה בדלת הרסה את שנתי, הייתי מתעלם ממנה, אך האדם מאחוריי הדלת לא היה מוכן פשוט לעזוב אותי.
כאשר פתחתי את הדלת, הופתעתי למצוא אותה עומדת שם, שערה הקצר מבולגן ועיניה פראיות.
"אתה יודע איך הפחדת אותי?" היא שאלה, ונראית כל-כך פגיעה לרגע קצרצר, כמעט ולא שמתי לב לכך.
"חשבתי שהלכת למקום אחר למות או שפשוט בלעת כמה גלולות ושאתה מחכה למות או-" נגמר לה האוויר והיא עצרה בשביל לנשום, אך לפני שהיא הספיקה להמשיך, נישקתי אותה, אני לא כל-כך בטוח למה, אבל ממש רציתי לעשות זאת, רציתי לעשות זאת מהרגע הראשון בו ראיתי אותה אם לומר את האמת, אני זוכר שלאחר שנפרדנו בשביל לנשום אוויר, היא הניחה את ידה על הלחי שלי, ואני זוכר שאמרתי לה שהידיים שלה קרות כחורף, היא מחקה ואמרה "בדיוק כמו ליבך." אני לא יודע למה היא התכוונה, אך אני אוהב את הדרך בה היא אמרה את זה, בנחישות מוחלטת, כאילו היא תהיה זו שתחמם את ליבי הקפוא.
ומה קרה אחרי זה?
ובכן, אחרי זה הבנתי שהיא צדקה, שרק ידיה הקרות כחורף יכולות לחמם את הלב הקפוא שלי.