מעמד חברתי- פרק 3

-נועה-:
"צריך לתלות את זה גבוה יותר," אמרתי לידיד שלי, שבדיוק הרים את השלט של "ברוכים הבאים לממלכת ע"ד" ותלה אותו על השער. אני לא גבוהה מספיק בשביל לעשות את זה. זה היה היום האחרון של החופש, מחר מתחילים הלימודים שוב, שנה אחרונה. הלילה כל השמיניסטים מגיעים לבית הספר, לעשות לילה משותף, ליהנות ולהיות כאן כבר על הבוקר כשהראשונים יגיעו לפתוח את שערי בית הספר לשנה חדשה. בית הספר סומך עלינו ומשאיר מבנה אחד עם שירותים פתוח, אבל כמו שכולם יודעים, פיכחים אנחנו לא נישאר הלילה. יש עניין בלהשתכר בלילה שלפני תחילת השנה. אני האמת לא מוצאת בזה פואנטה כל כך גדולה. תמיד אהבתי את היום הראשון ללימודים, לא שנאתי את זה שמשפריצים עליי מים, מסמנים עליי חותמת של המחזור הנוכחי. זו השמחה שלהם, צריך לתת להם לפרוק אותה.
במשך הימים האחרונים לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה, הוא המשיך להדהד לי בראש. לא ידעתי מה השם שלו, אבל סצנות מאותו לילה חזרו לי לראש. לא הצלחתי לסדר אותם בסדר כרונולוגי, אבל הצלחתי להבין שמשהו קרה, והצלחתי להבין שבגדתי באמון שלי עם עצמי. מה שקרה באותו ערב היה מרגע של משבר, רגע של כאב, היה נגד כל מה שאני עבדתי עליו במשך השנים האחרונות. אני בנאדם נורא סנטימנטלי, חשוב לי שהאירועים שאני חווה יהיו משמעותיים, יהיה להם ערך מסוים. עכשיו זה כבר לא שווה כלום. הבנאדם הראשון ששכבתי איתו הוא מישהו שאת השם שלו אני לא יודעת, עשיתי את זה לא מתוך אהבה אלא מתוך שכרות, ופגעתי בעצמי. אני אמנם מנסה לרסן קצת מכל הכאב וההאשמות שאני מטיחה על עצמי, שהרי אני לא רוצה לחשוב כל הזמן איזה טעות עשיתי, וכמה הרסתי את עצמי. בסופו של דבר השתמשנו באמצעים שמגנים עלינו, הוא לא פגע בי, לא הכאיב לי, הוא התנהג אליי יפה. אני זוכרת רגעים קטנים כשהוא נישק אותי, כשהוא השכיב אותי בעדינות על מיטתו הרכה, זוכרת את הליטוף הנעים שלו על הגב שלי, אני זוכרת את המבט שלו- תמים, רגוע, אוהב אפילו. האמנתי לו שם. אני זוכרת שמרוב הבושה אני ברחתי בבוקר.
"היי, את איתי?" שאל נדב. הוא אחד הידידים הכי טובים שלי, אבל גם לו לא סיפרת על מה שקרה. לא אמרתי לאף אחד, לא לחברות הכי טובות שלי, לא להורים שלי. אני יודעת שכולם יודעיםעל הפרידה, אני יודעת שכולם שמעו כבר אחרי יום שאני וערן נפרדנו. חברה שלי התקשרה אליי מופתעת לשמוע את זה לא ממני, אמרתי לה שתכננתי לספר לה את זה, הקדימו אותי. היא והחברות הכי טובות שלי ניסו לנחם אותי בימים האחרונים, מסעדות, שופינג, שיחות, אמרתי להן שאני בסדר. בסופו של דבר אני נפרדתי ממנו והוא יצא הכלב פה. אני את אותו הערב ניצלתי למשהו מדהים. כשאני שוב חושבת על זה, היה משהו קסום באוויר.
"בטח, סליחה." צחקתי, ועזרתי לו לתלות עוד כמה דברים בכניסה. כולם ידעו שצריך להיות עדינים איתי בתקופה הזו, שקצת קשה לי להתמודד עם ערן עכשיו מול הפנים שלי, עושה דברים, מדבר עם אנשים. חלק מהחברים שלו הם החברים שלי, חלק גדול. במשך שנה יצרנו חבורה משותפת של אנשים. האמת שאני לא במצב כל כך קשה שיכאב לי לראות אותו, אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה. אני פשוט אתעלם ממנו, או אם הוא יגיד היי אני אגיד היי בחיוך קצר ואלך לכיוון אחר. אם הוא ייקח אותי לשיחה אני אגיד לא, אין לי מה להגיד לו יותר. אני צריכה להתרגל למצב החדש שאין בינינו קשר.
אחר כך נדב ואני הופקדנו להביא את הפיצות לכל השכבה ברכב שלו. לא רצינו לשלם סתם עוד דמי משלוח, ואני והוא חשבנו שזו תהיה הזדמנות נהדרת לדבר קצת. ידעתי בדיוק מה הוא יעלה בשיחה בינינו. שכחתי כבר כמה הוא נוהג טוב, כמה הוא שולט על הכביש. תמיד כיף לשבת לצידו כשהוא נוהג. בגלל כל התקופה האינטנסיבית עם ערן אז לא יצא לי לפגוש את נדב כל כך הרבה לבד. כיף לי לחזור לזה.
"איך את?" הוא שאל אותי רגוע. חייכתי חיוך קטן ואמרתי לו שאני בסדר גמור, שאני מתמודדת. לא סיפרתי לו כלום, אני גם לא הולכת לספר. הוא אמר לי שהוא לא האמין שערן עשה את זה, שהוא כועס עליו נורא שהוא פגע בי, ושהרי איך אפשר לפגוע במישהי כמוני, מה האינטרס? צחקתי למשמע הדברים שלו, שכחתי כמה הוא מקסים.
"הוא עשה את הבחירה שלו, אולי זה היה קשר פשוט לא נכון. בכל מקרה עכשיו תהיה הפסקה נחמדה, אני חושבת שזה טוב להיכנס לשנה הזו עם סוג של חשבון נפש." אמרתי לו. הוא הנהן אליי ואז התחיל לומר שהשנה הזו מסקרנת אותו, מבחינת מה הוא יעבור בה ולאיזה דברים הוא יחליט להיכנס ולעשות. הקשבתי לו מתמוגגת.
אחרי שאספנו את הפיצות, כמות נכבדה של פיצות, העלינו אותם למושב האחורי באוטו והמשכנו שוב לנסוע. שאלתי אותו על חברה שלו, שאיתה הוא כבר למעלה מחצי שנה. הוא אמר לי שהוא מאושר ושמח מכל התקופה הזו, שנורא טוב לו. נדב הוא באמת האחרון שיפגע בבת זוג שתהיה לצידו, ויעריך אותה כל כך ויאהב אותה. אני מכירה אותו מהגן, ושמחתי כל כך שנפגשנו שוב בתיכון. ביסודי לא למדנו יחד כי לשנתיים הוא גר בארה"ב בשליחות של ההורים שלו. מאז שהתחלנו את התיכון יחד המשכנו להיות הידידים הטובים שהיינו, ואני נהנית מכל רגע בחברתו.
"קשה לך לראות אותו עכשיו? מה יקרה היום בערב?"
"בערב?" צחקתי, "כבר ראיתי אותו מסתובב היום בבית הספר. אין כלום, אין אינטרקציה וזה לא באמת כל כך מזיז לי." זה די מזיז לי, אבל אני עוד בחצי אופוריה ממה שקרה באותו הלילה. כשאני חושבת על היום של הפרידה אני לא חושבת על הפרידה, אני חושבת על אותו הילד. אותו עוד לא ראיתי בבית הספר.
כשהגענו בחזרה לבית הספר, הבאנו את הכל למגרש הגדול וקראנו לכולם לבוא לאכול. חברים התחילו לבוא, לקחו משולש אחד של הפיצה והתחילו להתפזר במגרש, לשבת בחבורות של השכבה שלנו. אנחנו לא כל כך בחבורות, יש בנו את החלק המאוחד ועל זה עבדה טוב מאוד הילדה שהתארחנו אצלה במסיבה לפני שבוע, אבל לכל אחד יש את המקום בו הוא מרגיש יותר קרוב ויותר טוב.
כשראיתי את הילד שקרה איתו מה שקרה ליבי החסיר פעימה. הוא התקרב לאיזור של הפיצה כדי לקחת משולש, הוא כנראה הגיע כשאני יצאתי. אני הייתי חלק מהוועדה שדואגת שהדברים באמת יקרו, והוא כנראה הגיע פשוט לעזור. עיניו קלטו את עיניי ברגע שהוא התקרב, ואז הוא חייך חיוך קטן. ישבתי די מרוחקת ממנו, על הספסלים, משגיחה שהכל בסדר עם הפיצות. הוא לקח משולש אחד והתרחק, בלי לומר כלום, בלי להגיד משהו.
"תגיד," פניתי לנדב, "מי זה?" שאלתי. הרגשתי נורא שאני לא מכירה את השמות של כל מי שאיתי בשכבה, אבל היינו שכבה מאוד גדולה, ולא יצא לי לדבר עם כולם.
"זה בר," הוא אמר לי, "מה לך ולו?" הוא שאל אותי צוחק.
"כלום, סתם לא זיהיתי מי זה." אמרתי לו. רק חצי משפט מזה נכון.