אמה יד מדממת- ההתחלה

זה קרה בסוף יוני, ביום שבו השמש הלוהטת מנעה מכל אדם לצאת מביתו, ולא היה אף ענן בשמיים.
באותו היום רק חלק מהתלמידים בכיתה הגיעו לבית הספר, כולל אמה. בצלצול התיישבה במקומה והתחילה לצייר במחברתה.
אמה נעמדה כשהמורה נכנסה לכיתה, כמו כל שאר התלמידים בחדר. כשהמורה החלה לכתוב על הלוח, מחשבותיה של אמה החלו לנדוד למקומות אחרים. היא לא הקשיבה לדבריה של המורה, ובמקום זאת החלה לצייר ציורים במחברתה. לאחר השיעור חצי מהדפים המשומשים שבמחברת היו מלאים בציורים של אנשים, סצנות מסרטים שאהבה, חיות ויצורים דמיוניים. כל דבר שרק עלה בראשה.
לפתע עלה ריח מוזר באפה. היא הרימה את ראשה וראתה שווילון הכיתה עולה באש. תלמידי הכיתה נבהלו, והמורה ישר הורתה להם לצאת החוצה מחדר הכיתה.
התלמידים החלו לצרוח. מיד גם מנהל בית הספר הגיע, והורה לתלמידי הכיתות האחרות לצאת מהבניין, בזמן שהוא מחייג בבהילות למכבי האש שיבואו לכבות את השרפה.
״איך זה קרה?״ שאל את המורה הנבהלת בין צרחות התלמידים.
״כנראה מהשמש. רואה? אני כן מתאימה להיות מורה למדעים.״
״בואו נצא מפה!״ צעקה .
״רק רגע, אני רוצה לצלם.״ אמר אחד התלמידים, כאילו בצחוק, ומיד שלף את הטלפון שלו מכיסו.
״אין זמן לזה!״ אמרה נינה, ומשכה אותו ואת דניאל אל מחוץ לכיתה בריצה.
״את באה?״ שאלה אלי את אמה.
״בואו כבר!״ צרחה המורה בהיסטריה, דוחפת את שאר התלמידים אל עבר הדלת, ומורה להם לרוץ אל עבר החצר האחורית.
״כן, אני באה.״ אמרה אמה. היא הסתכלה פעם נוספת על האש החמה, שמלאה את כל החדר באור. היא לא רצתה לצאת. היא נהנתה מחומן הנעים של הלהבות הכתומות.
״רק שנייה.״ אמרה אמה לאלי, ״לכי בינתיים, אני אשיג אותך.״
המורה כבר הספיקה לצאת מהכיתה, ומעד לפני שאלי יצאה גם כן, אמרה לה, ״רק תבואי מהר, ותיזהרי.״
אמה לא הקשיבה לעצתה של חבתה. היא בהתה באש, כאילו הייתה הדבר היפה ביותר שראתה בחייה. האש שהתפשטה במהירות כבר הספיקה לבלוע בתוכה חצי מהכיתה, כולל השולחנות, הכסאות והילקוטים שהיו על הרצפה. ועוד מעט, עוד מעט היא תבלע גם את אמה עצמה.
אבל אמה לא פחדה. היא התקרבה במהירות אל האש, כאילו האש מושכת אותה אליה ולא נותנת לה לעזוב. עיניה הקרות של אמה היו חסרות רגש, כאילו אינה חשה בכלום. אורה וחומה המהפנטים של האש הורו לה להתקרב אל האש, עד שנכנסה לתוכה.
את כל האירוע הזה ראתה אלי במו עיניה. המורה חיפשה את אמה, ואלי עלתה בחזרה לכיתה ושם מצאה אותה- שיערה שרוף, בגדיה ונעליה שרופים ועורה מלא בכוויות קשות. אלי הייתה מאד עצובה על גורל חברתה הטובה, אבל מיד ברחה מהמקום.
למרות הפגיעות הקשות בעורה, באמה נותר עוד שביב קטן של חיים. לאט לאט עיניה נפקחו, לאחר מכן היא התיישבה ואז קמה על רגליה. אך היה בה משהו שונה. שיערה החום נשרף, והפך לשחור, חוץ מחלק קטן משיערה שהפך להיות לבן, ושפתיה התנפחו לגודל מבהיל. עינייה החומות, שעד כה היו כה שמחות ומלאות חיים, היו עכשיו אפורות, ריקות ומרושעות, ומהן התפרץ דם כהה. היא פשפשה בתיקה של אלי, שטרם נשרף, והוציאה משם סוודר אפור ומכנסיים קצרים ששימשו להחלפה. היא לבשה אותם מעל בגדיה השרופים ויצאה מהחדר.
״היא מתה! היא מתה!״ צרחה אלי שוב ושוב בפני המורה המודאגת, ״החברה הכי טובה שלי, מתה!״
״רגע, את מתכוונת לאמה?״ שאלה המורה בבלבול.
״כן, כן זאת היא. למה?״ שאלה אלי בקול חנוק.
״כי היא עומדת מאחורייך.״ המורה הצביעה על דמות שעמדה דוממת מאחורי אלי.
״היא נראית קצת שונה, את לא חושבת?״ שאלה המורה בתמימות בזמן שאלי הסתובבה.
אלי הנדהמת עמדה בפה פעור מול חברתה, שהייתה כבר מתה באותו הרגע.
״רגע זה לא…״ הצביעה המורה על ידה של אמה בפחד.
״זה הסוודר שלי!״ אמרה אלי.
״לא, היא מחזיקה סכין מחדר המורים! חייבים להסתלק מכאן, המקום הזה משוגע!״ לחשה אל אלי בעיניים מפוחדות.
״אתן לא צריכות.״ אמרה אמה פתאום, בקול חלש ולא ברור. היא התקרבה בצעדים נוקשים אל עבר ים התלמידים, ולפני שנבלעה בתוכם, הרימה את הסכין שהחזיקה בידה והרגה אותם אחד אחד.
אמה עמדה בתוך אגם של דם, מורים ותלמידים מתים. למרות שלא יכלה לראות, היא הרגישה בנוכחותה של אלי, חברתה. היא ידעה שהיא עוד לא מתה.
אך היא לא הרגה אותה. היא ניגבה קצת דם מאחד הילדים אל ידה הימנית, הכתימה את הסוודר של אלי בטביעת ידה ונעלמה מבעד שער בית הספר.
מיד כשהלכה, אלי קמה ממקומה. כולם שם היו מתים. היא ראתה את נינה, ג׳ייק ודניאל, שוכבים על הרצפה וכתמי דם מכתימים את עורם. הם נראו שלווים כל כך.
אלי ניגבה את הגם מידיה ושפכה אותו על אחד התלמידים. ״זה שייך לך.״ סיננה מבעד לשיניה.
היא ידעה שהנערה תרצח עוד אנשים בעיר, לכן הייתה צריכה להזהיר אותם. היא רצה אל החצר הקדמית ויצאה מהשער הראשי, מנסה להתרחק כמה שיותר מחברתה הטובה לשעבר, שלה המציאה את הכינוי ״אמה יד מדממת״.

עברו כמה שנים. בינתיים, אמה עוד לא נתפסה, למרות כל המאמצים הרבים לתפוס אותה. גם אלי לא חייה עוד, רק מחברת לבנה ומוכתמת בדם, עליה ציור מטושטש של הפושעת הנמלטת, הייתה הזכר היחיד לכך שאי פעם חייה.