כריך עם ריבה וחמאת בוטנים

אני לא ממש אוהב את הבית ספר. אין הרבה פרטיות, לכן אני בהפסקות תמיד הולך לשירותים. אני ננעל בתוך התא ויודע שאין כאן מי שיראה אותי ואין כאן מי שישמע. אף אחד לא ידבר אתי פה, ולא ישאל אותי מה השעה. אף אחד לא יציק לי ואני לא אצטרך להיות מוסח או מוטרד מכל מיני אנשים.
אני יושב על גב האסלה ומוציא את הסנדוויץ שלי. אני מכניס בו ביס כשלפתע אני שומע 'פססס'. אני מביט לצדדים. כל מה שאני רואה זה קירות השירותים מסביבי. אני מביט למעלה ורואה אף מציץ מקיר הפלסטיק. אף גדול ושמן כזה. מיד אחר כך אני מבחין גם בשאר פניו של פוציפל. הוא ילד דחוי חברתית בשכבה שלנו, כי אף אחד לא אוהב לדבר אתו. כולם חושבים שהוא מגעיל, מוזר או שמן.
"מה אתה עושה כאן?" הוא לוחש לי.
אני מחליט להתנהג כאילו אני לא שומע. זו תהיה הדרך הכי טובה להיפתר מהפוציפל, שבחיים לא טרחתי ללמוד את שמו הפרטי.
"פססס…" אני שומע עוד הפעם, וזה כבר מוציא אותי לגמרי מריכוז.
"קישט." אני אומר את התגובה הראויה.
העיניים של פוציפל נראות כאילו עננים חדרו לתוכן ורגע לפני שהוא יורד מגב השירותים עליו בוודאי הולך אני שומע את עצמי אומר, "מה אתה רוצה פוציפל."
עיניו מחייכות כמו חיבוק. אני משתחרר מהחיבוק הזה ומביט חזרה אל עבר דלת הפלסטיק שממול.
"מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי.
"מתחבא." אני עונה ומחליט שאין יותר טעם בארוחה שלי. היא תפלה לגמרי כשאני צריך לענות על שאלות כל הזמן.
אני יוצא מדלת השירותים ופוציפל אחרי.
"ממי?" הוא שואל אותי.
"ממך." אני עונה ומביט בפניו לבדוק אם הוא נעלב.
תמיד כשהוא בוכה ילדים אחרים קוראים לו שקי קקי, הוא מזכיר משהו דומה. הוא לא היה נראה נעלב.
"ומשאר הילדים והמבוגרים האחרים." אני מוסיף.
אני מציע לו את שארית הסנדוויץ שלי. הוא מהנהן ולוקח אותו מידי מיד. רק שלא יחשוב שאנחנו חברים. אני מסתובב ושותף את ידיי.
"למה?" הוא שואל כשהחמאת בוטנים והריבה נמאכים בתוך הפה שלו.
"כי אני שונא שמפריעים לי." אני מסביר.
"מפריעים?" הוא תוהה כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע על המילה הזו. "כמו מה?" אני שומע בקולו פליאה, כזו שמרוחה גם היא בטעם של הסנדוויץ שלי.
"כמו להביט בי. או לדבר אליי." אני נסער כשאני נזכר בפער בין למה מלכתחילה באתי לפה ומה קורה פה עכשיו.
השתרר שקט בזמן שעברתי לנגב את ידיי. הלעיסות הופסקו ונדמה היה לי שהוא מנסה לעכל את זה. אולי הוא יקלוט את הרמז.
למחרת בבוקר פוציפל התחיל להסתובב אחרי. מה זה להסתובב- כמו סביבון. הוא היה הולך אחרי וזורק הערות ואני לעומתו ניסיתי לדמיין שהוא לא מדבר אליי בכלל. רק לשירותים הוא לא היה נכנס איתי ויום אחד הוא חשב שנשארתי שם כל כך הרבה זמן בלי להוציא מילה שהוא הלך לקרוא לאחות לבוא. הוא אומר שזה מה שקרה לאלבוס, האח שלו שנרדם במקלחת ועכשיו הוא מת, ושרק שלא הייתי נשאב ולאסלה וגומר כמוהו.
בזהירות יצאתי דרך פתח השירותים. כבר פחות אכפת לי איך להתחמק מאחרים, פוציפל הוא בעיה גדולה בהרבה. אני רץ למגרש, ובשיעור הבא אני שומע אחרים מתלחשים איך פוציפל רץ צועק במסדרון לאחות, וכשהגיעו לשירותים וראו שהוא דמיין את הכל, התחיל לבכות כמו שקי קקי שנפלתי לאסלה.
היום אני פחות או יותר רגיל שפוציפל מסתובב אחרי. נראה שגם פוציפל התרגל לזה והוא שומר יותר על שקט. זה כמעט כאילו אף אחד לא מאחורי.
כשחזרתי מבית הספר ופוציפל לא היה לידי, נתקלתי בחבורה של ילדים, כאלה שהיו מציקים לפוציפל. אני מושך בכתפיי וממשיך ללכת. אחד מהילדים עוצר אותי, ומאיים להכניס לי אגרוף. אני טוען את היד שלי באגרוף מאחורי הגב. כנראה הם שכחו שאף אחד לא מתעסק איתי, רק עם פוציפל. אני לא כמו פוציפל שמתחיל לבכות. אולי הם חשבו שנדבקתי.
אני חושב שאפילו התחשק לי לתקוע אגרוף איפשהו לאחד מהממזרים האלה שאני גם ככה לא אוהב. אני אולי אפילו אדמיין שזה פוציפל, משמיע את קולות מציקים או עוד הפעם שואל אותי אם אני רוצה לבוא אליו.
לפתע אני רואה את פוציפל ניגש אלינו. חשבתי שההורים שלו כבר היו צריכים לקחת אותו הביתה. הוא אף פעם לא עבר את שער בית הספר לבד. הוא נעמד בנינו והזהיר אותם שאף אחד לא יתקרב אלינו. אני בא ומכניס לפוציפל אגרוף. פוציפל נפל על הרצפה. שאר הילדים צחקו והסתובבו ללכת.
פוציפל רק התבונן בי. אני מרגיש איך הדם עולה לי לראש. אני מעיף את מבטי לצד. בדרך כלל הוא משמיע הרבה יותר צלילים ורעש. מבטו המבוהל נראה היה מוכה בהלם.
"הוא היה מכניס לך הרבה יותר חזק ממני. אם עוד פעם תעשה את זה נפסיק להיות חברים." אני שומע את עצמי אומר. למרבה הצער גם הוא.
אני לא חושב שבחיים ראיתי בעיניים של מישהו, משהו יותר דומה לאושר, מאשר בעיניו באותו הרגע. נגשתי אל פוציפל וניסיתי לעזור לו לעמוד על הרצפה. שני דברים אני יודע בוודאות. אני לא רוצה לראות את פוציפל. אבל אני גם לא רוצה לראות אותו סובל.