מישהי אחרת

נאנחתי, אני לא יודע מה אני אעשה איתה, אך אני יודע שאני לא אוכל לעשות דבר בלעדיה.
"אני מניח שאני פשוט אמצא לעצמי מישהי אחרת." אני אומר, וקם ללכת, יודע שהיא לא תוותר עליי בכזו קלות, מקווה שהיא לא.
"אולי כדי שתעשה זאת." היא אומרת וידה נעה בעדינות על חזי, מציירת ציורים מוכרים ומקומות שנשכחו כבר מזמן.
אני לא בטוח כיצד להתייחס למחווה הזו, טוב, לפחות לא עד אשר אני רואה את חיוכה, השובב והמבטיח דברים, זה שמשך אותי אליה מלכתחילה.
"את תמיד מקבלת את מה שאת רוצה, נכון?" אני שואל, קולי מעט עייף, אך אני יודע שחיוכי חמים ומזמין.
"לפעמים." היא אומרת ומניחה את ראשה על חזי, אני יודע שהיא עושה את זה בשביל לבדוק את ליבי, לבדוק האם הוא עדיין פועם עבורה.
יום אחד בקרוב , הוא יפסיק לפעום, לא רק בשבילה, אלא לגמרי וזה מפחיד אותה, היא לא רוצה שאדע, אך זה מפחיד אותה עד עומקי נשמתה.
"למה יש לי הרגשה שאת משקרת רק בשביל שאני ארגיש טוב יותר?" אני שואל ומניח את סנטרי על ראשה, רוצה להישאר כך לנצח, בדיוק בנקודה הזו, כאשר הכל בסדר בינינו.
"כי זה בדיוק מה שאני עושה." היא אמרה וצחקקה קלות, היה לה צחוק נחמד, מהסוג שגורם לכם לרצות להצטרף אך גם גורם לקול קטן בתוככם לשאול האם הצחוק שלה כנה?
"מה תעשי אם אני אמות מחר?" אני לא בטוח כל-כך למה שאלתי, אך לא יכולתי לשתוק יותר, הייתי צריך לשאול, לדעת.
"אני אעשה מה שאני תמיד עושה," היא עונה בלי לחשוב על זה אפילו."אני אלך אחריך." השלווה בקולה מדאיגה אותי, כאילו היא באמת מתכוונת לזה.
"את יודעת שאת לא יכולה ללכת אחריי לקבר, נכון?" אני שואל, ומביט בה, בפניה היפים ובמבט הנחוש בעיניה, ידעתי שאני לא אוכל לשכנע לעשות אותה עכשיו, אך ידעתי שיש לנו עוד זמן, שהלב הטיפשי שלי יחזיק מעמד עוד זמן מה.
היא לא עונה לי, היא פשוט מביטה בעיניי ומחפשת משהו, כנראה שהיא מחפשת כאב, היא עושה את זה הרבה לאחרונה, בטוחה שאם תמצא את הכאב לפני שאני אודה בו, היא תוכל להציל אותי, כאשר היא לא מצאת את מה שחיפשה, היא נראית מרוצה, כמעט כאילו זה טוב\, אבל אני יודע שזה לא יימשך זמן רב, משום שאפילו היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שזמנו מתקצר עם כל יום.
היא מביטה בי, ולאחר מספר דקות של שתיקה, היא פותחת את פניה לדבר, ואם לומר את האמת, לא הופתעתי מדבריה.
"מי אמר שאני לא יכולה?"