כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 57

•אביב•
״שיטת המנדטים הייתה פשרה בין ארצות הברית שהתנגדה לתת את שטחי האימפריה העותומאנית ואת שטחי המושבות הגרמניות באפריקה לידי בריטניה וצרפת.״ קראתי מתוך ספר הלימוד בזמן שלמדתי לבגרות בהיסטוריה.
כבר שבוע שלם שאני סגורה בחדרי הקטן בין ארבעת הקירות הלבנים והמשעממים יחד עם ערימות של דפים וספרי היסטוריה.
ניסיתי להילחם עם עיניי שאיימו להיעצם. האמת שלא יכולתי להאשים אותן. ״אני ממש זקוקה לנס משמיים בשביל להצליח בבגרות הזאת.״ מלמלתי לעצמי.
לפתע נשמע דפיקה על הדלת שלי. מתוך אינסטינקט הסטתי את מבטי לכיוון הדלת.
״אביב…״ אביתר עמד בפתח הדלת.
״מה אתה צריך, אביה?״ שאלתי.
״סיכום של עלייה שניה?״ ענה בחצי שאלה.
״אתה שואל או עונה?״ התחכמתי.
״מה שאת רוצה.״ ענה במהירות ואני צחקקתי לי. ״אז יש, או אין לך?״ שאל לחוץ.
וואו. זה ממש לא אופייני לאביה.
אביה הוא אחי התאום. אני מכירה אותו מאז ש… מאז שנולדתי למעשה. בחיים, אבל בחיים אפילו פעם אחת לא ראיתי את אביתר פותח ספר לימוד.
״מישהו פה לחוץ, מה?״ גיחכתי.
״תגידי, מה עוד אני צריך לעשות בשביל סיכום מסכן?״
״מי היה מאמין, חזון אחרית הימים הגיע, אביתר נהרי לומד למבחן.״ גיחכתי לעצמי.
אביתר צחק צחוק מזויף. ״זהו?״ שאל כאשר הפסקתי לצחוק. ״נגמרו הבדיחות על אביה הטמבל שלא פתח ספר לימוד בחיים?״ שאל בעצבים.
״תודה שזה מצחיק.״ התגריתי בו.
״מאוד.״ ענה בציניות.
״טוב…״ התחלתי לחפש בין ערימת הדפים הענקית אשר הייתה מפוזרת על מיטתי את החומר של עלייה שנייה.
״נו!״
״חכה שנייה, אני מחפשת.״ צעקתי בעודי עדיין מחפשת את הסיכום.
״אממ… אוחתי….״
״רק שנייה, אמרתי.״ צעקתי.
״מה… מה את מחפשת?״ הוא שאל.
״מה אתה חושב שאני מחפשת, אביתר?״ שאלתי בעצבים. ״את הסיכום שלך.״
״אוף, איפה שמתי אותו?״ מלמלתי בעצבים.
״אוחתי…״
״שיואו, אביה אני מחפשת לך.״
״זה… הסיכום במקרה?״ הוא שאל בעודו אוחז בידו בכמה דפים.
זינקתי ממיטתי ולקחתי את הדפים מידו.
רפרפתי על הדפים בעיניי. ״זה…איפה מצאת אותם?״ שאלתי המומה.
״כאן.״ הוא הצביע על השידה שליד מיטתי.
״על השידה?״ מלמלתי לעצמי. מעניין איך הם לעזאזל הספיקו להגיע לשם ומתי. כי אני לא זוכרת ששמתי אותם שם. ״אוקיי.״
״אביה…״ לינוי נכנסה לחדר בפתאומיות. ״כמה זמן לוקח לך להביא כמה דפים מסכנים?״ שאלה בכעס מזויף.
״מה לעשות שיש לי אחות סינילית שלא יודעת איפה היא שמה את הסיכומים שלה?״ השיב אביתר והפנה לעברי אצבע מאשימה.
״הא, כן?״ הרמתי את קולי. ״לולא האחות הסינילית הזאת היית נשאר אותו טיפש ובור שלא יודע כלום בהיסטוריה ולא רק בהיסטוריה.״ עקצתי אותו.
״אה, באמת?״ השיב בזלזול.
״באמת.״ עניתי בבטחון.
״אז רק תדעי לך שאת…״
״שאני מה?״ קטעתי אותו.
״שאת…שאת…״
״שאני…״ השלמתי אותו.
״טוב, נראה לי שאביה ואני נלך ללמוד עכשיו, כדאי שגם את תחזרי ללמוד, אביבוש.״ התערבה לינוי ומשכה את אביתר מחדרי.
״יש לך מזל, אחרת…״ אביתר התגונן.
״שמענו עליך, אח.״ צחקקתי.
״אחד אפס לי!״ צעקתי אל חלל המסדרון ומיהרתי לטרוק את הדלת אחריי.
נזרקתי על מיטתי. במשך כמה דקות אחדות בהיתי בתקרה.
התיישבתי חזרה על מיטתי, פתחתי את ספר הלימוד. ״המהפכה הצרפתית…״ מלמלתי והתחלתי לקרוא מתוך ספר הלימוד בתקווה שאצליח לסיים את החומר עוד היום מבלי שארדם באמצע.
״המהפכה הצרפתית התחוללה בין אלף שבע מאות שמונים ותשע עד אלף שבע מאות תשעים ותשע…״ אימצתי את עיניי ואיצלתי אותן להישאר פקוחות. המשכתי לקרוא מתוך ספר הלימוד. פיהוק אחד או שניים נפלט בין שורה לשורה.
דפיקה על הדלת נשמעה בפתאומיות וגרמה לי לבהלה קלה. סברתי לעצמי שזה בטח אביה.
שימשיך לדפוק, שיתבשל במיץ של עצמו. ממני הוא לא הולך לקבל עוד סיכומים בטח לא אחרי שקרא לי ׳סינילית׳.
״הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית…״ ניסיתי להתעלם מהדפיקות וניסיתי להתרכז בספר הלימוד.
הדפיקות רק הלכו וגברו. ״אוח, אני ממש לא יכולה להתרכז ככה.״ מלמלתי לעצמי. עזבתי את ספר הלימוד ופסעתי לכיוון הדלת.
״מה אתה צריך הפעם?״ צעקתי בזמן שפתחתי את הדלת.
״וואו, רואים שהגנים המרוקאים זורמים אצלך בדם.״ אמר לידור שעמד בפתח והביט בי בחיוך משועשע.
מהרגע שראיתי את לידור הרגשתי הכי ערנית בעולם. המצב רוח שלי התרומם בשנייה. ״האמת, אני רק חצי מרוקאית. אני שילוב של…״ לפני שהספקתי לסיים את מה שרציתי לומר לידור קטע אותי בנשיקה.
זו הייתה נשיקה עדינה שלאט לאט הלכה והפכה לסוערת ואגרסיבית יותר.
התנתקנו מהנשיקה מחוסרי אוויר. העברתי את ידי על פניו. אני כל כך אוהבת אותו.
״התגעגעתי.״ הוא שבר את שתיקה.
עברו למעלה מעשרה ימים מאז אותו לילה שלידור ואני חזרנו.
לומר שזו התקופה הכי טובה שהייתה לי. אז זו לא.
מאז שחזרנו אנחנו כמעט ולא רואים אחד את השנייה. אני מאוד עסוקה בלימודים. ולידור… לידור בעיקר עם אליאור. הוא עוזר לו להתאושש מהתקופה הכי גרועה בחיים שלו.
אני כל כך שמחה שיש לאליאור חבר כמו לידור. שהוא לא לבד עכשיו.
״גם אני.״ השבתי בחיוך.
״גם את מה?״ שאל בהתגרות.
״גם אני התגעגעתי אליך, דביל.״ צחקקתי.
״דביל? אני?״ שאל בפליאה.
״כן. אבל אתה הדביל שלי.״
״טוב נו, אני אסלח לך.״ אמר בכניעה. ״אבל רק הפעם.״
״ברור.״ גלגלתי עיניים ונישקתי אותו נשיקה חטופה על השפתיים.

״המהפכה הצרפתית הייתה…״ התיישבתי על כסא במחשב הסגלגל ממול שולחן הכתיבה שלי. ניסיתי לאגור במוחי עוד כמה דברים היסטוריים. מידי פעם הגנבתי מבטים לכיוונו של לידור שצפה במשחק כדורגל.
לפתע לידור משך את הכסא אליו בפתאומיות. ״תגידי לי, איינטשיין.״ לידור סובב אותי אליו. ״את לא חושבת שלמדת מספיק להיות?״ הוא שאל.
חשבתי עם עצמי כמה רגעים. ״אממ… לא.״ עניתי והסתובבתי חזרה אל שולחן הכתיבה.
״באמת?״ שאל בפליאה. ״כי אני חושב שזה מספיק לנו להיום.״ הוא התחכם ומשך אותי אליו בשנית וסילק את ספרי ההיסטוריה מזוית העין שלנו.

אחרי מלחמה לא קטנה שלי ושל ספרי ההיסטוריה החלטתי לשמוע בעצתו של לידור ולתת למוח שלי להתאוורר.
שנינו שכבנו במיטה שלי, צפינו במשחק כדורגל של מנצ׳סטר נגד ברצלונה.
״נו?״ שאל לידור בתום המשחק.
״מה?״ שאלתי וחיוך נפרס על שפתיי.
״נהנית?״ שאל.
״כשאני איתך אני תמיד נהנית.״
״תשובה יפה.״ הוא חייך חיוך נצחון. אוח הגומות שלו…
״אני יודע שאולי אמרתי לך את זה כבר אלף פעם אבל…״
״אבל מה?״ השלמתי אותו.
הוא רכן אליי. הבטתי בו בעיניים שואלות. ״אני אוהב אותך.״
״גם אני אוהבת אותך, דורי שלי.״ השבתי בחיוך. ״ואני תמיד אוהב.״

•אליאור•
״איך את מרגישה?״ שאלתי את קים בזמן שדיברנו בפלאפון.
״אני בסדר גמור, אליאור.״ היא ענתה.
עברו כבר כמעט שבועיים מאז שהסיפור על ההריון של קים התגלה לכולם.
ההריון של קים עורר לא מעט מהומות אצל כולם.
איך שאבא שלי שמע על ההריון של קים הוא דחק בי להיות איתה ולהקים איתה בית.
אימא שלי… אימא שלי למרות שהיא לא מתה על קים, גם היא האיצה בי להיות עם קים וללוות אותה בכל התהליך של ההריון.
אני לאט לאט מתחיל באמת להשלים עם העובדה שעוד פחות מחמישה חודשים הולך להיות לי ילד.
אומנם קצת קשה לי לשמוח בגלל שהולך להיות לי ילד מאישה שאני לא אוהב, אבל הילד הזה הוא שלי. אני לא הולך לעזוב עכשיו. אני אגדל אותו בשמחה והאהבה הכי גדולה שאפשר. אחרי הכל הוא כל מה שיש לי עכשיו.
עם ירדן לא דיברתי מאז אותו יום. אולי טוב שכך.
אחרי שכל הסיפור על ההריון נודע לשמעון, ברור שהדבר הראשון שהוא עשה זה להוציא לי צו הרחקה מירדן ומהמסעדה.
טוב…אחרי הכל אני לא יכול להאשים אותו. הרסתי לירדן את החיים.
בכל יום שעובר אני חושב על ירדן ומתגעגע אליה יותר.
לפני כמה ימים לידור היה במסעדה של שמעון. הוא סיפר לי שההכנות לחתונה של ירדן ואוהד חודשו.
להגיד שזה לא שבר אותי? זה שבר אותי מבפנים. פירק אותי לאלף ואחת חתיכות.
אבל למרות כל הצער והכאב שבדבר, אני מקווה שירדן מאושרת עכשיו. כי אם היא מאושרת, גם אני מאושר.
״טוב… מתי הבדיקות הבאות? אני רוצה לבוא איתך.״ קבעתי.
״לא צריך, זה באמת בסדר, אתה לא חייב. דנה התנדבה לבוא איתי.״
״אני אבא שלו, קים. אני רוצה להיות מעורב בכל שלב ושלב בהיריון הזה.״
״בסדר.״ אמרה בכניעה. ״אם אתה כל כך מתעקש, יש לי בדיקת אולטרסאונד מחר בשתיים עשרה.״
״מחר?״ שאלתי בפליאה. ״מחר אני…״
״אם אתה עסוק מחר, אז זה ממש בסדר. דנה תבוא איתי. באמת זה…״
״אני בא איתך וזהו.״ קבעתי.
״בסדר, אם זה מה שאתה רוצה.״ אמרה בכניעה.
״זה מה שאני רוצה.״
״באמת אליאור, אם אתה עסוק מחר אז…״
״אני אאסוף אותך מחר באחת עשרה וחצי.״ קבעתי.
״בסדר.״ היא נאנחה.
״טוב, אז…״
״לילה טוב.״ אמרתי.
״לילה טוב.״ השיבה בקולה העדין.

•למחרת•
עצרתי המכונית ממול ביתה של קים. חיכיתי לה שתרד.
אחרי זמן המתנה לא ארוך היא הופיעה. ״בוקר טוב.״ אמרה בחיוך בזמן שנכנסה לאוטו והתיישבה ליד כסא הנהג.
״כבר צהריים.״ תיקנתי אותה.
״בשבילי זה עוד בוקר.״ היא צחקקה.
לחשוב שפעם החיוך שלה היה הדבר הכי יפה בעולם בשבילי ועכשיו… עכשיו הוא סתם עוד חיוך של סתם עוד אחת.
לחשוב שפעם כשהייתי רואה את החיוך הזה היה קורה לי משהו, הייתי מחייך.
״אממ…אליאור אני…״ הגנבתי מבט לכיוונה של קים. ״תודה.״
״על מה?״ שאלתי אותה בעוד מבטי מוסט לכיוון הכביש.
״לא יודעת. זאת אומרת… על זה שאתה לא משאיר אותי לבד בכל הסיפור הזה.״
״הוא הילד שלי בדיוק כמו שהוא שלך, קים.״ השבתי. ״שנינו באותה סירה.״ ניסיתי לחייך חיוך מזויף אבל לא הצלחתי. לא בא לי לחייך.
״פעם… פעם זה הדבר שהכי רצית בעולם.״ אמרה בגיחוך. ״ילד ממני.״
״היו זמנים.״ מלמלתי בקרירות והסטתי את מבטי אל הכביש.
״בכל מקרה תודה על הכל.״ היא מלמלה.
שאר הנסיעה למרפאה עברה בשקט. כל אחד היה מרוכז במחשבות שלו.
חניתי את המכונית ממול המרפאה ושנינו ירדנו מהאוטו. אף אחד לא אמר מילה כל הדרך למרפאה.
״שבי, אני אלך לבדוק מתי התור שלך.״ אמרתי ופסעתי לכיוון המזכירות.
לאחר שהסדרתי את עניין התורים חזרתי חזרה לקים שישבה בפינת ההמתנה ואיתה עוד חמש נשים חלקן עם בטן קטנטנה ועגולה.
״את הבאה בתור.״ אמרתי והתיישבתי ליד קים. היא הנהנה בראשה להבנה.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס. ניסיתי להפיג את השעמום שהיה בהמתנה לרופא.
״קים אדרי?״ הפקידה חיפשה את קים בעיניה. קים ואני הסתכלנו אחד על השנייה.
״זאת אני.״ אמרה קים.
״דוקטור שטיין מחכה לך בחדר מספר שלוש.״ הודיעה הפקידה.
״טוב… אני צריכה ללכת.״ קים נעמדה במקומה.
״אני בא איתך.״ קבעתי ונעמדתי גם אני.
״אתה בטוח, אליאור? כי באת איתי עד לכאן זה גם…״
״זה הילד שלי בדיוק כמו שהוא שלך, אני איתך בזה.״
״תודה.״ היא חייכה. חייכתי אליה חיוך מאולץ.
״טוב, אז שניכנס?״ שאלה.
״אחרייך.״

•אביתר•
התעוררתי מהאור שהגוף לחדרי מן התריסים. אתמול היה לי לילה לא פשוט. למדתי הרבה.
אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני באמת לוקח את הלימדים שלי ברצינות. אני באמת מרגיש סיפוק אחרי אתמול בלילה, עשיתי משהו עם עצמי.
״ימים יגידו אם געגוע יתגנב…״ זמזמתי לי בזמן שירדתי במדרגות.
נכנסתי למטבח והכנתי לי משהו קטן לאכול. לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
״רגע!״ צעקתי בקול עייף ופסעתי בצעדים מרושלים לכיוון הדלת.
פתחתי את הדלת. להפתעתי אף אחד לא היה בפתח הדלת. ״הלו, מישהו?!״ הצצתי עם ראשי בחוץ לדלת.
״יש פה מישהו?!״ צעקתי אל תוך חלל המסדרון.
״אנשים טיפשים.״ מלמלתי וסגרתי את הדלת. מוזר.
לאחר שסגרתי את הדלת פסעתי חזרה למטבח. התיישבתי מול קערית הדגנים שהכנתי לי.
לפתע צליל הודעה בקע מהפלאפון שלי. ׳החברה שלך היא לא מה שאתה חושב שהיא.׳ זה מה שהיה כתוב בהודעה שנשלחה ממספר לא ידוע.
׳מי זה ומה אתה רוצה מהחברה שלי?׳ שלחתי.
׳פתח את הדלת.׳ הודעה נוספת נשלחה מאותו מספר.
״אני לא מאמין שאני נכנע לשטות הזאת.״ נאנחתי ופסעתי בצעדים מרושלים אל הדלת. פתחתי אותה. ״יש פה מישהו?״ צעקתי.
צליל הודעה נוסף בקע מהפלאפון שלי. ׳תסתכל למטה.׳
אני נשבע שאם אני מגלה שאיזה מישהו מותח אותי עכשיו אני הורג אותו.
הרכנתי את ראשי מטה. הבחנתי במעטפה לבנה. צליל הודעה נוסף בקע מהפלאפון שלי. ׳קח את המעטפה.׳
הרמתי את המעטפה הלבנה מהרצפה. הסתכלתי לצדדים בדקתי שאף אחד לא רואה אותי ולאחר מכן נכנסתי אל תוך הבית. הייתי ממש סקרן לדעת מה יש בתוך המעטפה הזאת ואיך לעזאזל זה קשור ללינוי.

•ירדן•
התעוררתי מהאור שהגיף לחדרי. הייתי ממש עייפה לאור העובדה שלא ישנתי כל הלילה מרוב כל הבחילות, ההקאות והסחרחורות.
לפתע חשתי בבחילה נוראית אז מיהרתי לרוץ לשירותים הקרובים ביותר.
הקאתי את כל מה שהיה לי עד שכבר הרגשתי שלא נותר בי כלום יותר.
הנחתי את ידיי בצידי הכיור ושטפתי את פניי. ״ירדן,״ נשמעה דפיקה על הדלת. ״ירדני, את פה?״ נשמע קולה העדין של תהל מבעד לדלת.
״הכל בסדר איתי, תולי.״.
״ירדן, אני נכנסת.״
״אוקיי.״ מלמלתי בזמן שהורדתי את מכסה האסלה והתיישבתי עליה כשידיי מונחות על ברכיי וראשי קבור ביניהם.
״ירדני,״ תהל הניחה את ידה על גבי.
״הכל בסדר איתי, תולי.״
״את בטוחה? כי את לא נראית טוב.״ אמרה בדאגה.
״כן… אני…״ עניתי בהיסוס. ״רק הבחילות בוקר שלי.״ פלטתי מפי.
״בחילות בוקר?״ שאלה בבהלה.
״כן נו, סתם בדיחה. בגלל שאני כבר שבוע מקיאה בבוקר.״ צחקקתי. ניסיתי להראות שהכל בסדר איתי.
״ואת חושבת שזה בסדר?״ היא שאלה.
״לא יודעת, זה בטח איזה וירוס או משהו כזה.״ עניתי.
״ירדן, את לא מבינה מה זה אומר?״
״מה זה אומר איינשטיין?״ גיחכתי. ״אני רק קצת לא מרגישה טוב.״
״את בהיריון, ירדן.״
״בהיריון?״ פרצתי בצחוק. ״נראה לך?״
״קחי, במקרה היה אצלכם בבית. תבדקי.״ היא הושיטה לי ערכה לבדיקת הריון.
״אויש תול, אני לא בהיריון.״ מחיתי.
״יופי, אז תוכיחי לי.״
״איך?״ שאלתי בתמימות.
״תעשי את הבדיקה תוכיחי לי שאני טועה.״
״טוב בסדר, לחץ.״ צחקקתי ולקחתי את הערכה מידה מהוססת.
באותו רגע רציתי להיות צודקת כמו שבחיים לא רציתי להיות צודקת.

״נו מה יצא?״ שאלתי את תהל בעודי יושבת על מכסה האסלה כוססת ציפורניים מרוב לחץ.
״חכי שנייה, צריך לחכות כמה דקות.״
״טוב. אז בעוד כמה דקות תראי שאני צדקתי ואת טעית.״ התגריתי בה.
לפחות זה מה שקיוויתי שיהיה.
״אני מקווה.״ היא מלמלה.
״גם אני.״ מלמלתי לעצמי.
״נו!״ זירזתי אותה.
״לא זה לא יכול להיות.״ היא הייתה נראית המומה.
״אמרתי לך שאין מצב שאני בהיריון?״ צחקקתי.
״את בהיריון, ירדן.״ היא אמרה בטון נוקשה ורציני.
״אמרתי לך שזה כלום.״ צחקקתי. ״רגע, מה?״ שאלתי המומה.