רואה בה את עצמי, כמול מראה

"דן הורדת את הזבל"? שמעתי את אישתי צועקת לי מחדר השינה ,אתה זוכר שקבענו שהולכים לישון רק בבית נקי נכון ?!
"כן, את לא חייבת להזכיר לי כל פעם " עניתי מתגונן בעודי מבין עד כמה היא צריכה להזכיר לי כל פעם .
לבשתי מעיל בזריזות,אחזתי ביד אחת את שקית הזבל העמוסה ובידי השנייה פתחתי את הדלת באנחת תסכול קלה.
מפתח חדר המדרגת קלטתי את המבול שבחוץ ,שוקל את צעדיי ולבסוף רץ כמו משוגע דרך שטף המים שצונח עלי וגורם לי לצמרמורות קור בכל הגוף . פותח את מכסה הפח ומשליך את השקית באגרסביות לבפנים ,שולח רגל קדימה מוכן כבר לטוס חזרה הביתה ונעצר באותה המהירות בשל תנועה של משהו בזווית העין .
ופתאום אני רואה אותה,דמות קטנה ושפופה תחת גגון קטן של חנות הכולבו הצמודה לבניין. זרועותיה כרוסות בחוזקה סביב מותניה,מידי כמה שניות היא מחלצת יד על מנת למחות את הדמעות ,שערה סתור ורטוב בערך כמו בגדיה הדקיקים שבברור לא מתאימים למזג האוויר . נותרתי נטוע במקומי בלי יכולת לזוז בעוד הגשם ממשיך לצנוח על גופי . "אתה אדיוט ואגואיסט" שמעתי קול בראשי שגרם לי להתפכח ולהתנער מדמות הפסל שאפיינה בשתי דקות האחרונות. "זה שתמשיך לעמוד פה ולחטוף דלקת ריאות לא עומד להועיל לבחורה שמולך ובטח לא ליום העבודה שמחכה לך מחר" המשיך הקול בראשי וגרם לי להתחיל לפסוע לכיוון הדמות האומללה ,כמה צעדים ממנה שמתי לב שהיא מתבוננת בי עכשיו ,הרמתי יד כאומר שלום,אין תגובה, היא המשיכה לעמוד קפואה ונעצה בי עכשיו מבטים מזרי אימה ." את בסדר"שאלתי ונעצרתי מולה, "באמת דן? זה המשפט הכי חכם להגיד עכשיו? כי היא נראית ממש בסדר אבל מעולה!! "
"כן " היא השיבה והשפילה מבט בעוד דמעות צונחות בעייניה.
"אז למה את בחוץ? לא קר לך?" ניסיתי לסחוט עוד קצת מידע , "היא הרימה את מבטה עכשיו והסתכלה עלי כשוקלת מילים ולבסוף פצתה פה והשיבה בלחש "כי אין לי לאן ללכת .."
"מזאת אומרת?" שאלתי מזועזע " אין לך בית ?"
"דווקא יש לי " היא ענתה הפעם בקלילות ועייניה היו כאלו במקום אחר ושנייה אחרי הוסיפה אך הפעם בהתייפחות " יש לי אבל לא באמת " וניגבה שוב את עינייה .
עכשיו הפרצוף שלי נעשה חסר עונים , שלחתי מבט חטוף לעבר הבית , מבט לעבר הבחורה ושוב אל הבית ולבסוף התיישבתי על הקרקע קרוב לאיפה שעמדה ונשענתי על דלת החנות .
הרמתי מבט לשמיים בעוד שהבזק מהיר של תמונה מהעבר עלה לי למול העיינים :
שעת לילה מאוחרת , שדה החיטים הקרוב ליישוב מגורי בילדותי, מקטע שיבולים רמוסות ועליהם נער שוכב ומתבונן בכוכבים בעיינים כביות, מדמיין רגעים שיכלו להיות ורגעים שהיו ולא ישובו עוד לעולם.
מוריד את עייני אל הבחורה שמולי ורואה את עצמי בתקופה שלפני עשור.. תקופה שלא משנה כמה אנשים יהיו סביבך,אתה עדין תרגיש לבד .
זכרונות מחגים ,ימי הולדת,טיולים משפחתיים הכול עלה לי לראש עכשיו וחנק אותי , מבול של גשם בערך כמו עכשיו, ערפל ,ונהג אחד לא זהיר הם שגזלו ממני כל כך הרבה..
גם לקום לברוח חזרה למקום המפלט שלי בהווה לא יכולתי עכשיו .. "תודה" שמעתי פתאום מעבר לסבך הרגשות שאפף אותי ושמתי לב שגם הבחורה הבוכייה התיישבה לידי ,שולחת אלי חצי חיוך עצוב ושוקעת שוב אל תוך העולם שלה בעודה נועצת מבט בשמיים האפורים..