הקאובוי

אני זוכרת אותו,
עיניו תכולות כאילו האוקיינוס פלש לתוכן ועומקן אינו ידוע.
שיערו הבלונדיני היה מלוכלך מעבודתו בחווה
מסרבלו המחוספס בלט עורו הבהיר, שרוט וחבול.
מגפיו השחורות היו בוציות, הגיעו עד ברכו ולא עזרו במלחמה נגד השמש החמה.
הוא רכב על סוס גדול מימדים, צבעו היה ביי דובדבן ושריריו היו גדולים משל אחרים.
אוכפו היה גדול עם עור מן המשובחים, ראשייתו הייתה מקושטת באבנים נוצצות שעיטרו את סוסו.
הסוס נע בצורת קפיץ הנדחס פנים וחוץ, הלך קדימה, אחורה. הצידה, הצידה.
בעודו רודף אחר עגל שם לב אליי.
הוא הזיז את סוסו ודהר לעברי, מסתכל עליי ומחייך, טיפות זיעה נזלו ליד אוזנו.
הוא ירד מהסוס וניגב פניו מזיעתו.
מסתכל עליי ואני עליו, מביטה בנשמתו נפתחת בפניי ככל שהוא מתקרב יותר ויותר.
אני מרגישה את ידו מחזקת את חיבוקו אליי, נשימותיו החמימות נשפו על עורפי.
התנתקנו והסתכלתי על סוסו.
הוא העביר את מבטי אליו בעזרת ידו, הזיז את ראשי.
הוא רכן לעברי והרגשתי שפתיו בשפתיי.
שנינו כאדם אחד, הרגשתי צמרמורת בגופי.
ליבי האיץ והרגשתי אותו חובט בחזי.
הרגשתי את גופי מתמלא בביטחון, תחושה של הצלחה והערצה.
לא רציתי להשתחרר, זה היה סוג של רגש ממכר.